תוכן

י"ג כסלו תש"ג ירושלים
לבאר הפסוקים: "את קרבני לחמי לאשי, ריח ניחוחי, תשמרו להקריב לי במועדו" [במדבר כ"ח ב']. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא" [בראשית כ"ח י'-י"א].
הנה צריכים לדעת שדבר גדול ודבר קטן נבחנים רק אם יש לנו ב' קצוות. ולפי שיעור התרחקותם זה מזה, אם המרחק ביניהם הוא רב, אז נבחן לדבר גדול, ואם המרחק הוא קרוב, נבחן לדבר קטן. כמו"כ אצל האדם אנו מכנים את הקצוות לימין ושמאל, ואם יש מרחק רב בין ימין לשמאל, האדם הזה נקרא גדול. וכשאין מרחק רב בין ימין לשמאל זה נקרא קטן. ולפי"ז יוצא, אם יש לאדם ימין אמיתי ושמאל אמיתי, נמצא שיש רווח בין הקצוות, ובמקום הרווח יש יכולת להשפע להכנס בתוכם. משא"כ כשאין רווח ביניהם, אין מקום להשפע להכנס, ומשום זה הוא נקרא קטן.
והתחלת העבודה היא בימין, שהיא בחי' תורה הנקראת "אש דת למו" [דברים ל"ג ב'], שהיא בחי' חסד עליון. שענינו, שצריך להאמין בהשגחה פרטית למעלה מהדעת, שהשי"ת הוא בחי' "הטוב והמטיב לרעים ולטובים". היינו, שבמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא טוב בשבילו, הן בגשמיות והן ברוחניות. ואם ישאל לפי"ז: אם הוא נמצא במצב השלימות, בשביל מה עליו לעשות עוד מעשים? התשובה היא, כדי להוסיף יותר רווחים, לכן הוא תמיד מוסיף והולך, ואינו עושה אף מעשה, בשביל שהוא נמצא במצב של ירידה הנקרא מטה. וזו נקראת אתערותא דלעילא, משום שכל ההתעוררות היא משום, שהוא רוצה להיות תמיד לעילא ולעילא, ולא משום שהוא נמצא עכשיו בבחי' למטה, אלא כל ההתעוררות היא אפילו שהוא נמצא במצב של לעילא, וכוונתו היא לעילא.
וזה ענין שאברהם היה בחרן (מלשון חרון אף), שהוא בחי' חוץ לארץ, ונכנס אח"כ לארץ ישראל, כדי לקבל משם את הברכות. ולכן נקרא אברהם איש החסד שהוא ימין, וכוונתו היתה כדי לקבל הברכות שיהיה במצב יותר נעלה. ונמצא תמיד בבחי' השלימות, ותמיד הוא מוסיף והולך, ואף פעם לא נמצא במצב הירידה. ואם נפל מהמצב הקודם, הוא ג"כ אומר שהנפילה הזו היא תכלית השלימות, מטעם שהוא מאמין בהשגחה פרטית.
משא"כ יעקב שהוא מדת היראה, שהיא בחי' אתערותא דלתתא, שכל ההתעוררות שלו היא משום שנמצא בבחי' מטה, לכן הוא יצא מבחי' החסד הנקרא ימין לבחי' השמאל, שנקרא שיצא מארץ ישראל לחרן. וז"פ "ויצא יעקב מבאר שבע", היינו שהיה מברר השבועה שמשביעין אותו- "תהי צדיק ואל תהי רשע". היינו שיהיה תמיד בבחי' צדיק הנקרא בחי' מעלה, ואף פעם לא יהיה נמצא במצב של מטה. דהיינו לומר שמצבו של עכשיו הוא בחי' רשע, אלא שיאמין בהשגחה פרטית למעלה מהדעת שהוא צדיק, וזה נקרא ימין המכונה ארץ ישראל. ואח"כ הוא צריך לצאת מארץ ישראל, וללכת לחרן שהוא בחי' שמאל, וזהו "ויפגע במקום". ודרשו רז"ל [ברכות כ"ו ע"ב]: "אין פגיעה אלא לשון תפילה", שזה שייך דוקא בזמן שנמצא בחרן, אז יש מקום לתפילה. ז"א כשמרגיש שנמצא בחוץ לארץ, אז אין לו מה לעשות אלא להתפלל. ואז הוא צריך לומר אחרת, כמו שאמרו רז"ל [נידה ל' ע"ב]: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע", שהוא בחי' שמאל. ומזה הוא בא למצב של "וילן שם", שהוא בחי' התלוננות, מטעם "כי בא השמש", והרגיש מצב חושך, וזה נק' שמאל בחי' יראה. וז"ש: "מה נורא המקום הזה", אז "ויקח מאבני המקום", כיון שראה את המצב הקשה של המקום, היינו שהוא קשה כאבן, ודרשו חז"ל שהאבנים היו מריבות זו עם זו, זו אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזו אומרת להיפך. שענינו, שהיה כל אחד טוען בסתירה לחבירו, אז "וישם מראשותיו", היינו שלא מאס במצבו, אלא להיפך שעשה את המצב הזה לבחי' עיקר הנק' בחינת ראש, בסוד ה-י' דזריק עשיו לאחוריו נטל יעקב לרישא [הקדמת הזהר עמ' קפ"א "הסולם" טור ב']. וכיון שפגע במקום הזה, אז "ויפגע" מלשון פגע, בסוד "ולא נסוג ממך, תחיינו ובשמך נקרא" [תהילים פ' י"ט]. עד שזכה שאמר לו ה': "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" [בראשית כ"ח ט"ו], שענינו הוא שהקב"ה לא יעזוב אותו, אפילו שיבוא לידי מצב שלא ירצה לקבל את הטוב מה שמוכן בשבילו, הקב"ה ישגיח עליו ולא יעזוב אותו, עד שיקבל את כל הטוב והעונג מה שהקב"ה הכין בשבילו.
וזה ענין הקרבנות: "את קרבני" שהוא התקרבות לה', "לחמי" הוא ע"י מלחמות, "לאשי" שיש ב' אישים הנקראים אשישות, אשא חִוְרָא שהיא בחי' ימין וחסד, שהיא בחי' השגחה פרטית, וכל מה שעבר עליו הכל הוא רק טוב, כיון שמאמין שהשי"ת הוא הפועל, ובטח שהוא פועל הכל לטובה, כי מדתו היא "הטוב והמטיב לרעים ולטובים". וזה נק' בחי' השער לה'. שיש בחי' שער ובחי' סער, שהחילוק ביניהם הוא רק בהניקוד, אם ה-ש' הוא בניקוד הימין נקרא שׁער, ואם הניקוד הוא בשמאל אז הוא בחי' סער. וכשהוא בימין נק' שער לה', ואם הוא בשמאל נק' "סער על ראש רשעים יחול" [ירמיהו ל' כ"ג], ותפקידו של האדם לעשות מן הסער שער. וזה ענין כשיש דין למטה אין דין למעלה, ונעשה אז מן הסער של מטה "שער לה' צדיקים יבואו בו" [תהילים קי"ח כ']. ע"ד "וסביביו נסערה מאד" [תהילים נ' ג'], ודרשו חז"ל [יבמות קכ"א ע"ב]: שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט הסערה, שענינו הוא, שהצדיקים עושים בעצמם מן חוט השערה הר גבוה. את זה שעושין דין גדול לעצמם, זה כמו שהיה הר גבוה.
וז"פ "את קרבני לחמי לאשי", שענינו שעושין אש גדולה הנקראת אשא אוכמא שהיא שמאל, וזהו ע"י יציאתו מארץ ישראל לחרן, שהוא בחי' חוץ לארץ, שהוא בחי' חרון אף. שהוא ע"י שהאדם רואה שהתורה והמצוות שלו הם בחי' עצים יבשים בלי שום לחלוחית, אזי הוא ממשיך עליהם אש מגבוה שהוא בחי' דינים, שעושה דין ודברים על המצב שבו הוא נמצא עכשיו. אם הסער הזה ימשך זמן הרבה, או שינצל ממנו איזה פעם. וכשהוא מסתכל על מצבו הוא רואה שכל יום הוא הולך אחורנית, שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ולא רואה שום תקוה לצאת ממנו. ואע"פ שיושב ועוסק בתורה, מ"מ הוא יורד ממדרגתו מיום ליום, כי התורה נעשית אצלו לבחי' סם המות (בסוד "כל היום חרפוני צ"). וע"י האש הזה שהוא ממשיך הוא נשרף, בזה שהוא רואה שאין לו שום תקומה ותקוה לצאת ולהפטר מהמצב הזה. וע"י האש שהוא נשרף, עולה עשן הנקרא תיננא. (ואולי התיננא נקרא קליפה, ואש נקראת בחי' דינים, שעל הדינים יש תיקון בשיתא אלפי שני, משא"כ להקליפות אין להם תיקון בהשיתא אלפי שני).
"ריח ניחוחי" שמזה יש כל הנחת רוח למעלה. וז"ס המובא [מדרש עשרת הדברות דבור שביעי] ברבי עקיבא שראה אדם אחד הולך, ונושא חבילה גדולה של עצים על כתפיו, ושאל אותו: לאן אתה מוביל את זה? והשיב לו: שזה אני לוקט כל יום ויום, ואני מדליק אותם ואני שורף עליהם. ושאל לו, אם יכול לעשות לו טובה. והשיב לו, שיש לו בן, ואם יאמר ברכו את ה' המבורך, אזי הוא יהא ניצול מהדין הזה. ויש לפרש את זה: כשר"ע היה עם הארץ היתה לו בכל יום חבילת עצים יבשים הראויים לשריפה. שענינו כנ"ל, שהתורה והעבודה היו בבחי' עצים יבשים, והיה מדליק אותם והוא נשרף עליהם. עד שזכה לבן תורה, היינו ע"י האשים הללו שהוא המשיך זכה לאור התורה, והיה כבר יכול להגיד, "ברכו את ה' המבורך". ואח"כ נעשה מהמצוות שלו, היינו מהעצים יבשים שלו, נעשה עץ חיים שהוא אילנא דחיי.
(וז"ס "הארץ אשר אתה שוכב עליה", ופרש"י: קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, היינו "לך אתננה". המקום הזה, שכוונתו על האבן ששם מראשותיו, שלקח אותה לראש ועיקר עבודתו, שע"ז זכה לכל הטוב. וזה ענין "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע י"ד י'). שהכוונה היא, אם יש לו המקום זה יש לו הכל, היינו כל ארץ ישראל. וז"ס שאמרו שמהאבן הזו נעשתה אבן שתיה, היינו שכל העולמות והנבראים לא באו אלא לתקן את זה.)
ועם הנ"ל נבין דברי הזוהר שכתוב "אבנא למשקל בה דא י'", (כי תשא אות ד'), שכוונתו על האבן הנ"ל. שנקראת אבן, משום שהמצב הוא קשה כאבן, היינו ע"י הדחקות והכבידות שהוא מרגיש במצבים האלו. וכשמתגבר עליהם אז הוא זוכה להשפעת אור עליון, שבשיעור שהוא מקבל על עצמו את בחי' העשיה, באותו שיעור הוא זוכה לבחי' שמיעה.
וז"ס י"ה דמצוה, היינו דבמילה מצוה מרומז שם הוי"ה, אלא י"ה מרומז בחילוף אתב"ש, וה-ו"ה הרמז שלהם הוא כסדרן. והטעם הוא, משום שענין אתב"ש מורה על בחי' מסך ועוביות של המדרגה, לכן הת' שהיא עביות הכי גדולה היא בראש המדרגה, משום שעל עביות גדולה יוצאת קומה גדולה, לכן עומדת הת' בראש, היות שהיא יותר חשובה. וענין שמיעה ועשיה ג"כ מרומז בשם הוי"ה, ש-י"ה הוא בחי' שמיעה, וה-ו"ה הוא בחי' עשיה. ובזמן שהאדם עושה את המצוה, אז העשיה היא בשלימות והוא בסדר, לכן ה-ו"ה הן כסדרן, וה-י"ה שהיא השמיעה עדיין חסרה, שזה מתגלה ע"י עביות ומסך. וטרם שיש לו את המסך, אז עדיין אינו יכול להמשיך את האור, כי המצווה היא רק בחי' נר ולאור הוא צריך. לכן בזמן המצווה, שחסר האור שהוא ה-י"ה, אז הרמז הוא ב-מ"צ, וזה מסמן לנו שעדיין יש כאן חסרון של אור, כמ"ש "נר מצוה ותורה אור". וכשיזכה לאור הנקרא שמיעה, אז יתגלה ה-י"ה.
וזה דווקא במי שהעשיה היא בשלימות אז ה-ו"ה דמצוה היא כסדרן, היינו שבחי' האמונה היא קבועה וקיימת אצלו. משא"כ מי שהאמונה עדיין לא בקביעות אצלו, אז גם ה-ו"ה נרמזים באתב"ש, ואז הרמז דשם הוי"ה בשם מצפ"ץ, שהוא רמז על דין. וכשמרגיש את מצבו ומצטער ע"ז שהעשיה שלו אינה בשלימות, ע"י הצער הזה הוא ממשיך משם מצפ"ץ, הנרמז בפאתי הראש דא"א, הנבחן לבחי' דין,אלא שם בא"א הוא רחמים, ולמטה בז"א נבחן לבחי' אלקים, ורק יותר למטה נמשך מזה בחי' דין.
ועיקר ההתחזקות תלויה בבחינת עשיה, וכפי שיעור שעשועין ושמחה שמגלין במצב של העשיה, באותו שיעור זוכים אח"כ לבחי' שמיעה. וז"ס תורה שבכתב ותורה שבע"פ, תורה שבכתב נקראת עשיה, ותורה שבע"פ נקראת שמיעה. וז"ס שהגר רצה ללמוד כל התורה כולה על רגל אחת, והלל למד עמו על שני רגלים. ומקודם למד תורה שבכתב שהוא א'-ב', ואח"כ למד תורה שבע"פ שהיא תשר"ק. והגר שאל אותו: למה אתה לומד עכשיו להיפך, מאחר שבחי' שמיעה היא ההיפך מעשיה? והשיב לו: כמו שאתה נצרך לאמונה קבועה בבחי' עשיה, כמו כן אתה צריך לבחי' אמונה אפי' במצב של שמיעה, לכן אין זה סתירה לבחי' עשיה, מטעם שתמיד לבחי' אמונה נזקקין.