תוכן

ענין ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, מהו הטעם שאנו אוכלים פרות. הנה אאמו"ר זצ"ל אמר, שכל ההבדל בין קדושה לקליפה הוא בהפירות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, אל אחר אסתרס ולא עביד פירי. לכן אנו אוכלין פירות ומרמזין שאצלנו השמחה הוא בפירות.
הנה הפסוק אומר, "ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו". ופרש"י, עץ פרי, שיהיה טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא, ותוצא ארץ וכו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם היא על עונה, כמו שכתוב, "ארורה האדמה בעבורך". ופרש"י, תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים, "וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו', בזעת אפיך תאכל לחם".
ובפסחים קי"ח ע"א, אמר ריב"ל, בשעה שאמר הקב"ה לאדם, וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו, רבש"ע, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?. כיון שאמר לו, בזעת אפיך תאכל לחם, נתקררה דעתו.
ויש להבין:
א) מה שייך לומר שהארץ שינתה ציווי ה', עד שבשביל זה נענשה. וכי היא בעל בחירה?,
ב) אם הארץ צריכה להפקד על עוונה, למה לא קיבלה תיכף את העונש, אלא שחיכה לו עד שיחטא האדם, ושהוא יקבל עונשו יחד עם הארץ?
ויש לומר על דרך המוסר: הנה אדם הוא עץ השדה. והאדם נברא מן האדמה, היינו להראות לו את דרכי עבודתו, איך שהאדם יתנהג בעולם. הנה ה' אמר, שיהיה עץ פרי, היינו שיהיה טעם העץ ופריו שווים. הנה העץ הוא הסיבה להפרי, דהיינו מעץ של תפוחים לא יוצא שקדים, אלא תפוחים, שהעץ הוא הסיבה של המעשה.
זאת אומרת שאם האדם עושה איזה מעשה, צריך להיות לו מחשבה, שתחייב לו את המעשה. הנה בזמן שהאדם עושה מצוה, בעשיית המצוה אין היכר אם הוא לשמה או להפך, כי במעשה אין היכר, רק במחשבה. וה' רוצה, באם האדם עושה מצוה, שהוא פרי, יהיה טעם עצו ופריו שוים, היינו שגם הכוונה תהיה לשמה. כי כמו בעשיית המצוה נראה לכל שהוא עושה מעשה לה', אז צריך להיות גם העץ, היינו הכוונה לשמה. ואם אינו כן, נקרא העץ הוא שלא לשמה והפרי הוא לשמה. וכך רוצה ה' ית', אבל הארץ לא עשתה כן, שהראתה אשר האדם לא יעשה כן, אלא שיעסוק בשלא לשמה.
לכן כשחטא אדם ונתקלל, אז גם היא הייתה צריכה לקבל את הקללה, משום שהיא צריכה להראות לאדם את הדוגמא, שהאדם יראה, איזה צורה יש לו בעבודה. היינו, אם עבודתו אינה בסדר, אז גם הארץ איננה בסדר. ומשום זה לא קבלה הארץ תיכף את עונשה, אלא לאחר החטא של האדם, משום שהדבר הלך לפי הסדר, היינו שמקודם הוא צריך לחטוא, היינו לפי דוגמת האדמה, שאין טעם העץ ופריו שווים.
ואחר כך הוא יקבל את העונש. וצורת העונש, מה שהוא קבל, נתרשם בהאדמה. וממילא מתורץ, שהארץ לא שינתה, היות שאינה בעלת בחירה, אלא היא יוצאת בצורה שהאדם יתנהג כך.
ולפי מה שכתוב, בסוד אחד יחיד ומיוחד, איך אפשר שיקבל האדם והאדמה קללה מה'? - והענין הוא, היות שאין טעם עצו ופריו שוים, היינו שהכוונה היא שלא לשמה, יכול האדם להשאר במצב הזה, לכן היה תיקון, שקוץ ודרדר תצמיח לך, היינו שלא יהיו לו פירות, היינו שלא יהיה לו שום טעם במצוות שהוא עושה.
וזה ענין "ארורה האדמה בעבורך", היינו האדמה, היסוד הזה שהוא עומד עליו, יהיה לו זבובים, כמו שכתוב, "זבובי מות יבאיש, יביע שמן רוקח", היינו מחשבות זרות. ונמלים, שהם בחינת רצונות רעות, שאוכלות את בשרו כמו נמלים, שעל ידי זה יהיה מוכרח לשים לב לתקן את הכונה דשלא לשמה, אחרת יהיו לו יסורים.
וזה שכתוב, אני וחמורי נאכל באבוס אחד, היינו שהחמור שלו והרוחניות שלו יהיו בצורה אחת, דהיינו לקבל לעצמו.
וכשאמרו לו, "בזעת אפך", היינו על ידי יגיעה, תאכל לחם, שהוא בחינת אמונה, אז נתקררה דעתו.