תוכן

כ"ב אלול תש"ז תל־אביב
הנה אנו אומרים: "תכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה". לכאורה משמע ש"התכלה" צריך להיות מקודם, שה"ס סור מרע, ואח"כ "תחל שנה" שה"ס ועשה טוב.
והענין הוא, שיש הפרש בין מצד המשפיע לצד המקבל, שמצד המאציל מקודם מתחיל "תכלה" ואח"כ "תחל". משא"כ מצד המקבל מקודם "תחל", והוא מטעם שאין החושך נעדר אלא ע"י אור, לכן מקודם הוא זוכה לבחי' "תחל" ואח"כ הוא זוכה לבחי' "תכלה".
אלא שמצד התחתון צריכה להיות הבחינה "קללותיה" בשלימות, היינו שירגיש שזוהי בחי' קללה, וזה תלוי בהרגשה. שענין הרגשה מועיל שיהיה נק' בשם תפילה, כי תפילה היא רק הרגשה. ואז כשמרגיש בשיעור השלם של הקללה, וזה נק' שמתפלל על הקללה, אזי הקב"ה שומע תפלת כל פה, ואז באה בחינת "תחל שנה", ואז מוכרח להיות בחינת "תכלה שנה וקללותיה" ממילא.
וזה ענין "לפום צערא אגרא" [אבות ה' כ"ג] או "יגעתי ולא מצאתי" [מגילה ו' ע"ב], והיגיעה בזה היא הכרחית. ולמה אין הקב"ה משפיע בלי היגיעה? והטעם, שענין היגיעה הוא הכלי להתלבשות האור. נמצא מה שצריכין לבחי' קללה, הוא רק שיהיה בחי' "תכלה", שאז נגמר בחי' הכלי. וזה ענין "חשכה כאורה יאיר". לא שמרוצה, שבזמן שמרגיש שהחושך, הוא כ"כ רע עד שטוב לי מותי מחיי. נמצא שהוא רוצה שהחושך "תכלה", וכשהחושך "תכלה", אז יש מקום להאחז לבחי' ה"תחל", שבלי זה אין מקום ל"תחל". ושניהם נוהגין, שרק ע"י שניהם זוכין למטרה הרצויה, היינו מהרגשת הרע ומהרגשת הטוב, אחד מורה על השני.