תוכן

תשמ"ד-מה מאמר יב
ידוע שהיות שהאדם נמצא תמיד בין אנשים שאין להם שום שייכות לעבודה של דרך האמת, ולהיפוך הם תמיד בהתנגדות לאלו שהולכים בדרך האמת, והיות כי מחשבות של אנשים מתערבות זו בזו, נמצא שדעותיהם של המתנגדים לדרך האמת נכנסים לאלו שיש להם קצת תשוקה ללכת בדרך האמת.
לכן אין עצה אחרת, אלא שיקבעו לעצמם חברה כדי שיהיו להם מסגרת, שזה ענין של קהילה נפרדת, שאין היא מתערבות באנשים אחרים שיש להם דיעות אחרות מבחברה זו, ובכל פעם הם צריכים לעורר את עצמם, את ענין מטרת החברה, בכדי שלא יהיו נמשכים אחרי הרבים, כי כן הוא הטבע שנמשכים אחרי הרוב.
כי אם החברה מבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני דת.
משא"כ שאדם נמצא בין אנשים דתיים, ומתחיל לדבר ולהתוכח עמהם, אז תיכף הוא מתערב עם דעותיהם, ומתחת לסף הכרה חודרים דעותיהם לתוך מחשבותיהם, עד כדי כך שהם לא יוכלו להבין שזה הוא לא דעותיהם של עצמם, אלא מה שקבלו מאלו אנשים שהתחברו עמהם.
אי לזאת בעניני העבודה של דרך האמת, האדם צריך לבחינת התבודדות מאנשים אחרים, כי דרך האמת הוא דבר שצריך תמיד להתחזקות, משום שהוא נגד דעת העולם, כי דעת העולם הוא ידיעה וקבלה. משא"כ דעת תורה הוא אמונה והשפעה. ואם אדם מסיח דעת מזה, תיכף הוא שוכח את כל העבודה של דרך האמת, ונופל לעולם של אהבה עצמית. ורק חברה מבחינת איש את רעהו יעזורו, אז מקבל כל אחד מהחברה כח להלחם נגד דעת העולם.
וכן מצינו בדברי הזהר (פנחס דף לא, אות צא ובהסולם שם) וז"ל, אף כך אדם היושב בעיר היושבים בה אנשים רעים, ואינו יכול לקיים מצוות התורה, ואינו מצליח בתורה, הוא עושה שנוי מקום ועוקר עצמו משם ומשתרש במקום שיושבים בו אנשים טובים, בעלי תורה, בעלי מצוות. כי התורה נקראת עץ. ז"ש עץ חיים היא למחזיקים בה, ואדם הוא עץ, שכתוב, כי האדם עץ השדה, והמצוות שבתורה דומות לפירות. ומה כתוב בו, רק אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת. אותו תשחית מעולם וכרת מעולם הבא.
ומשום זה הוא צריך לעקור את עצמו מאותו מקום שיש שם רשעים שלא יוכל להצליח שם בתורה ומצוות, ויטע את עצמו במקום אחר בין צדיקים, ויצליח בתורה ומצוות.
וכיון שהאדם, הזה"ק מדמה אותו לעץ השדה. וכמו עץ השדה סובל משכנים רעים, היינו שצריכים תמיד לגזום את העשבים הרעים שנמצא מסביבו שהוא מושפע מהם, כן האדם צריך להתרחק מסביבות רעים, היינו, מאלו אנשים שדרך אמת אינם לפי רוחם. וצריכים שמירה יתירה בכדי שלא יהא נמשך אחריהם, וזה נקרא בחינת התבודדות, דהיינו שהוא נמצא במחשבות של רשות היחיד, שנקרא בחינת השפעה, ולא רשות הרבים, שהיא בחינת אהבה עצמית, שזה נקרא שתי רשויות, היינו רשות של הקב"ה, ורשותו עצמו.
ובזה נבין משרז"ל, (סנהדרין לח) וז"ל, ואמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון מין היה, שנאמר, ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה, אן נטה לבך. ע"כ, ובפירוש עץ יוסף, וז"ל, מדכתיב איכה, אן נטה לבך, והיינו מינות כמו שאמרו ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות שנוטה לבו לצד אחר.
וכל ענין זה תמוה מאד איך שייך לומר באדם הראשון שהיה נוטה לעכו"ם, או לפי פירוש עץ יוסף שהיה בבחינת ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, אלא לפי מה שאנו לומדים את ענין עבודת ה' שכל ענינה הוא מעל מנת להשפיע, נמצא שאם האדם עובד בעמ"נ לקבל הרי זה עבודה שזרה לנו, שאנו צריכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, והוא לקח הכל בעמ"נ לקבל, וזה ענין מה שאמר שהוא נכשל בולא תתורו אחרי לבבכם, היינו שלא היה יכול לקבל את אכילת עץ הדעת בעמ"נ להשפיע, אלא בעמ"נ לקבל. וזה נקרא בחינת ליבא, היינו שהלב רוצה אך ורק לקבל לתועלת עצמית, וזה היה החטא של עץ הדעת [ולהבין ענין זה עיין בהקדמת לספר פנים מסבירות].
ומזה נבין התועלת של החברה שיכולה להביא אוירה אחרת שיהיה רק עבודה בעמ"נ להשפיע.