תוכן

נ"ח ​שיעורה עד שתכלה רגל מן השוק. רגל מלשון מרגל. שוק הוא רשות הרבים. כי בזמן שנמצאים ברשות היחיד, אזי הולכים בתמימות ואין מקום למרגלים. ובחנוכה צריכים להמשיך האור של חנוכה, עד שתתבטל כל בחינת מרגלים מן השוק, כי במקום האור אין מקום להס"א.
לשנה אחרת קבעום בהלל והודאה. ומדוע המתינו לשנה אחרת. משום שבשנה הראשונה כשנצחו, מגודל הנס והבהירות נתדבקו היטב ביוצרם, ונעשו גוף אחד כביכול, עד שלא הצריכו לקבוע בהלל והודאה כגוונא דיליה. אמנם לשנה אחרת היו צריכים לקבוע, כמו קובע במסמרים לא ימוט, בהלל והודאה, שיהיו דבוקים בה' ע"י הודאה (עבודת ישראל).
פלפולי דחנוכה לא נזכרו במשניות, הגם שיש פלוגתא ב"ש וב"ה, כי המשנה ה"ס פנימיות העולם. ורק בברייתא, שהיא חיצונית כמ"ש פוק תני לברא, כי ענין חנוכה הוא לרמז כי עיקר הבהירות לשלשל הקדושה להאיר מבחוץ (שם).
דעת ב"ש פוחת והולך, כמו פרי החג, שהרמז הוא שע"י הקדושה החיצונים נדחין והם פוחתין והולכין. ולב"ה מוסיף והולך, הרמז הוא על הקדושה, להמשיך הקדושה בבחינת מעלין בקודש (שם).
יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים.
ענין חומה, היינו שהיא שמירה שבל יכנס זר לתוך המגדול. וענין המגדול, היינו הקדושה הנק' מגדול מלא כל טוב. משא"כ הס"א אין להם יותר מריקנות.
והחומה נק' תחום וחותם בין קדושה להס"א, שהיא אמונה. ונק' תחום, היינו גבול על המחשבה והשכל החיצוני, וזה נק' חותם אות ברית קודש.
להבין מדוע היוונים רצו דוקא לבטל מילה ושבת.
הנה מילה נקרא אות ושבת נקרא אות, שהכוונה על ברית קודש. שענין ברית הוא אמונה, שרמז הוא ומלתם את ערלת לבבכם, שע"י אמונה זוכה אדם לדביקות ה'. והקליפה, הנקראת ערלה, מתפרדת ממנו, וממילא יש מקום להשראת הקדושה. וכל עמלם הי' רק לבטל אותם מהאמונה ולהכניס אותם בתוך הפילוסופיא הארורה, שהיא נגד האמונה. וזה נקרא חומה.
ובשיעור שהכניסו את הפילוסופיא, באותו שיעור נחשב שנבקע החומה. וזה שכ' ופרצו חומות מגדלי וטימאו כל השמנים, ששמן נקרא הבהירות שישנו בתו"ע. ונעשה טומטום וסיתום על הקדושה, שלא הרגישו שום חיות בתו"ע.
ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים.
ובידו הגדולה הוציא את הסגולה.
וי"ל הסגולה זו מהי. הנה במתן תורה דף מ"ב אות כ' מביא שם "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ". ושואל מהו הקשר של סגולה ל"כי לי כל הארץ". ומפרש שם, שאתם תהיו לי סגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים וכו', כי סגולה הכוונה על רצון להשפיע.
ובאמת י"ל מדוע נק' זה סגולה. כי ידוע כי מדרך העולם הוא, דבר שאין מחוייב מצד השכל, שיבוא ממנו לידי מצב השני. נמצא שהסיבה אין לה יחס ישר להמסובב, וזה נקרא סגולה. כדוגמת מי שצריך כסף, שתהי' לו עשירות, אומרים לו שיש סגולה, שאם יפזר הרבה ממון לצדקה, זו סגולה לעשירות. ולכאורה זהו נגד השכל, כי מי שרוצה להיות עשיר, חבל על כל פרוטה ופרוטה שהוא נותן לאחרים. אלא עשר בשביל שתתעשר, זה נק' סגולה.
לעניננו, מי שרוצה לחיות ימית את עצמו, היינו מי שרוצה לחיות חיי תענוג, צריך לא לרצות ולא לקבל לעצמו שום דבר, רק להשפיע, ורק עי"ז הוא יקבל טוב ועונג. נמצא שהרצון להשפיע הוא סגולה להשיג עי"ז כל טוב.
לכן אמרו ובידו הגדולה, שנקרא יד החסד, שחסד נק' גדולה, הוציא מעם ישראל את הסגולה. שעי"ז שהי' משפיע לנבראים את מדת החסד, הם יכולים להוציא לפועל את כלים דהשפעה ממה שהאדם נכלל.
וז"פ כי ימינך פשוטה לקבל שבים. שבים, היינו כשהאדם לא רוצה להיות מקבל, אלא תמיד הוא רוצה להיות מהשבים, היינו לכל דבר שהוא צריך לקבל הוא משיב חזרה. ואז מי שרוצה להיות מהשבים, ימינך פשוטה, היינו מדת החסד שה' שולח לו, עי"ז מוציא את הסגולה.
חז"ל אמרו, מאי חנוכה, חנו כ"ה. הנה ידוע שכה מכונה מלכות, שם ב"ן אה"י במלו' ההין דמלוי דמלוי.
פירושו, שאלו אנשים שהי' להם מלחמה לקבל עליהם עול מלכות שמים, משום שקבלת מלכות שמים בנויה על בסיס שלא על מנת לקבל, אז יש מלחמה גדולה, היות שזהו נגד הטבע. לכן לצאת מבחי' זאת נקרא נס חנוכה.
וזה נבחן "משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום", שענין להשפיע הוא אצלו בחינת שפלות, כי בזמן שהאדם רואה שמפעולה זאת לא תהי' שום תמורה לתועלת עצמו, אז הוא מרגיש בזה מצב של שפלות.
וז"פ, שבנרות חנוכה אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. כי ענין שימוש הוא עם כלי קבלה, וכאן הי' הנס ששימשו לבורא עם כלים דהשפעה.
וזה ההבדל בין חנוכה ​לפורים, שנס של חנוכה הוא על כלים דהשפעה, משא"כ בפורים הי' הנס על כלים דקבלה. לכן שם נוהג משתה ושמחה, משא"כ בחנוכה הוא רק לראותם בלבד ולא להשתמש.