תוכן

הנה בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין. (בר"ר סוף פרשה יב)
פירוש, דמדת הדין היא המלכות, ששם היה מקום הצמצום, שמשם ולמטה עומדים בחי' חיצונים. משא"כ בט' ראשונות, יכולים לקבל השפע בלי שום פחד.
אבל לא היה העולם מתקיים, היינו הבחינה ד' אי אפשר לְעולם שתקבל תיקון, משום ששם מקומה ואי אפשר לשנות, ז"א לבטל את הכלי קבלה, יען שזה טבע ואי אפשר לשנות. שענין טבע הוא כח עליון, שכך היה רצונו ית', שיהיה הרצון לקבל בשלמות, ואי אפשר לבטלו. וכן באדם למטה אי אפשר לשנות את הטבע.
והעצה לזה היתה: שיתף עמה מדת הרחמים. פירוש, שעשה את הגבול שיש במלכות - בְּמָקום בינה, ז"א שעשה כמו שיש איסור לקבל, ושם יכולים כבר לעבוד, ז"א לקבל על מנת להשפיע, יען ששם אין מקומה של הבחינה ד', לכן יכולים לבטלה. ומזה נצמח שהבחינה ד' בעצם נתקנת, ז"א שעל ידי הורדתה של הבחינה ד' למטה, ז"א שמגלה שאין זה מקומה, וזה על ידי מצוות ומעשים טובים שמגלה, הוא מברר את הבחינה ד' מהבחי"ב, שמראה שזה מקומה למטה, אז נעשה זווג ונמשך מוחין למטה. שזהו תקונה למטה, אז עולית הה' תתאה לעיניים להתחיל עוד הפעם העבדות, להפוך כלי הקבלה.
ועיקר התיקון הוא משום שנותן לסטרא אחרא חלק. דהיינו, שמקודם היה מקום יניקתה רק מבחינה ד', שרק שם הוא מדת הדין, משא"כ בבינה. אבל עכשיו גם בינה לקחה בחי' מיעוט, שנתערב גם בה מדת הדין, נמצא אמנם שנתגדל מקום דמדת הדין - אבל ע"י חלק הזה יש מקום לעבוד שיהיו יכולים לדחותה, יען שאין זה מקומה באמת. ואז כשכבר רגילין לדחות אותה ממקום שאפשר, נצמח מזה שיכולין לדחות אותה ממקום שלא היה אפשר מקודם.
וזה: "חַיִל בלע ויקיאנו", היינו שעל ידי שנתגדל גבולה ובלעה חיל גדול, על ידי זה עצמו בא שמתקן אותה לגמרי. וזה ענין שעיר לעזאזל וכו', שנותנין לה חלק, שעל ידי זה תתפרש מהקדושה, אחר כך שממתקין אותה במקום שנותן לה, שזה לא מקומה.