תוכן

ו' תשרי תש"ג
"כי קנאת ביתך אכלתני, וחרפות חורפיך נפלו עלי". [תהילים ס"ט י']. "חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך" [תהילים מ"ב י"א].
הצורה של חירוף וגידוף מתראה בכמה אופנים: א) בזמן העבודה, שעושה איזו עשיה של מצוה, אזי הגוף אומר לו: מה יהיה לך מזה? איזו תועלת תצמח מזה? לכן אפילו כשמתגבר ועושה את הדבר בדרך הכפיה, אבל על כורחך המצוה הזו בבחי' לעול ולמשא. וכאן נשאלת השאלה: אם הוא באמת עושה מצות המלך ומשמש את המלך, הלא היה הוא צריך להיות בשמחה, כטבע מי שמשרת את המלך שהוא בשמחה, וכאן הוא להיפך - נמצא שמרגיש כאן בחי' חירוף וגידוף. הכפיה הזו מוכיחה שאינו מאמין שמשמש את המלך, ואין לך חירוף גדול מזה. ב) או שהוא רואה שאינו דבוק כל היום בה', מסיבה שאינו מרגיש דבר ממשי, ובדבר ריק א"א להיות דבוק, לכן הוא מסיח דעת מה'. משא"כ בדבר ממשי שיש שם תענוג, אדרבא קשה לשכוח. ואם הוא רוצה להסיח דעתו, הוא מוכרח להתאמץ בהתאמצות יתרה להוציא את הענין ממחשבתו וזהו " חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום". ודבר זה נוהג בכל אדם, אלא ההבחן הוא בהרגשה. אבל אפילו אם האדם אינו מרגיש את זה, הוא מסיבה שחסרה לו תשומת לב, לראות את המצב כמו שהוא. וזה דומה לאדם שיש לו חור בכיס, והכסף יורד דרך החור הזה לחוץ ומאבד את כל הכסף. וזה לא משנה אם הוא יודע שיש לו חור או לא. וההפרש הוא רק בזה, שאם הוא יודע שיש לו חור, אז יש בידו לתקן את החור, אבל לעצם אבידת הכספים אין שום שינוי. ולכן כשמרגיש איך שהגוף המכונה "צוררי" מחרף את ה', אזי אומר: "כי קנאת ביתך אכלתני", שהוא רוצה לתקן את הדבר הזה.