תוכן

בענין התפילה, שצריך להיות בבחי', לעולם יסדר אדם שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל.
וי"ל אם האדם מסדר שבחו של מקום שהוא טוב ומטיב לרעים ולטובים ורחמיו על כל מעשיו, א"כ בטח שגם לו נתן ה' כל טוב ומילא כל מחסורו, וא"כ מה יש לו עוד להתפלל. ובשיעור שהוא שמח בחלקו, באותו שיעור הוא יכול לשבח אותו ית', א"כ מה יש לו עוד להוסיף.
הנה ב"רבון כל העולמים", שאומרים בליל שבת אחר "שלום עליכם", כתוב, מודה אני לפניך וכו' על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי וכו'.
הפירוש הוא, היות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן על העבר צריך לומר מודה, היינו הודאה. ובשיעור שהוא מרגיש א"ע ליותר שלימות, אז ההודאה היא יותר אמיתית. לכן, כשהוא שמח בחלקו, אז ההודאה שלו שנותן לה' היא יותר אמיתית. אבל על העתיד הוא צריך לתת תפילה והתעוררות.
וזהו, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, על העתיד. ואאמו"ר זצ"ל אמר, כי בזמן שהאדם מרגיש א"ע לבחי' חסרון, הוא בבחינת ארור. ואין ארור מתדבק בברוך. לכן כשהוא מסדר שבחו של מקום, והוא בבחי' שמח בחלקו, אז האדם נקרא ברוך, ואז הוא יכול להתדבק בברוך. לכן כל התפילות הן על העתיד.
וענין שמח בחלקו, האדם יכול להיות שמח מזה שזכה להכנס לביהכ"נ, אעפ"י שאין לו חשק להתפלל או ללמוד. אבל אז האדם צריך לומר, שאפילו רק לבוא לביהכ"נ זוהי זכיה גדולה, שלא כולם זוכים לה. וזה בבחינת, הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו. ואם האדם מסוגל לעשות חשבון נפש שהוא בא לבית מקדש מעט, שזהו מקום שכל אחד ואחד יכול להתיחד עם מלך מלכי המלכים, ואז לחשוב אל מי יש להתפלל, אז זה בעצמו מספיק לאדם שתהיה לו שמחה. וזה נכנס בגדר, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל.
אבל גם בענין שמח בחלקו צריכים לדעת שזה ענין של מסתפק במועט. וענין הסתפקות במועט עיקר הכוונה היא על רוחניות, שהכוונה היא על מיעוט שכר. היינו שהוא מסוגל ליתן עבודות הכי גדולות, אעפ"י שהוא רואה רווח קטן, והוא מסתפק על מיעוט שכר. כי אין מסתפק במועט נחשב מי שצריך לאכול מאתיים גרם לחם ביום ואוכל מאתיים גרם. כי אמנם זה מועט אבל זוהי כל התצרוכת שלו, שהוא לא צריך יותר, היינו אין לו כלים לקבל יותר. אלא מסתפק במועט נקרא במי שצריך אלף גרם ביום, ואין לו יותר אלא מאתיים גרם, והוא מסתפק בזה, והוא שמח בחלקו עם זה. זה נקרא שמח בחלקו.
לכן אלו אנשים שצריכים להבין יותר ושתהיה להם הרגשה רוחנית ביותר, ומ"מ ואעפ"י שעדיין לא זכו לא לידי הרגשה ולא לידי הבנה, מ"מ הם מסתפקים בזה, והם שמחים בחלקם. נמצא לפי"ז, אעפ"י שהם שמחים בחלקם, מ"מ עדיין נשארים להם הכלים שלהם שלא נתמלאו עם השלימות, שלפי רוחם אין להם הספקה. ולכן עי"ז שהם שמחים בחלקם הם נמצאים במצב של ברוך. ואז ברוך מתדבק בברוך, ואז יכולים לזכות שה' יאיר עיניהם ולבם בתורת ה' ושיזכו להרגשה ולהבנה.