ענין הקרבן
והתפילה[1]
(שנת
תרע"ט)
סוד
התפילה היא עבודה שבלב (תענית ב, א), דהיינו כי בחינת נוקבא בסוד מה
שמנהגת כל העולמות נקראת לב,
דהיינו שכמו שכל כחות האדם מושרשים בלבו, וכל הרגשי הגוף אם לצער ואם לנחת העיקר
ללבו נוגע, באשר שהוא שורשם ומְנַהַגַם בהבנתו והרגשתו. בסוד זה כל חלקים שבמציאות
הנפרדים, שורשם בנוקבא קדישא, ואשר על כן היא המתפעלת מתחתונים, והבן.
וזה
סוד מיין נוקבין, דהיינו התקבצות הענפים לשרשם. וזה סוד הקרבן, דהיינו קרבה לשורש,
בסוד האברים שממציאים הדם אל הלב, וזה מתקן הלב ומקיימו על בחינתו להיות מְנַהֵג
האברים בשלימות הבנתו, דהיינו השגחת הלב לכל הצדדים לטובה, והבן שזה התיקון מעלה
ריח ניחוח לז"א וגורם הזווג.
ותיקון
התפילה גדול מתיקון הקרבה הנ"ל, באשר שנוגע יותר לנקודת הלב, כי הקרבן רק כמו
גורם לזווג כנ"ל, אבל התפילה מתקשר ללב ממש בסוד הזווג. והסוד, כי ללב ב' בתי
לבא, 'לב חכם' ו'לב כסיל' (קהלת י, ב), סוד ל״ב הויות
ול"ב אלקים, סוד ב' פעמים ש״ך ד"שמש״ ו"תמר",
ואל תתמה על החפץ הזה, כי על כן הוצרך שניהם בבריאה לצורך העבודה, בסוד 'בכל לבבך'
(דברים
ו, ה) –
ביצר הטוב וביצר הרע (ברכות נד, א). ומלב שמאל נמשכים הגבורות שמסופם
הס"א חִוְיָא בִּישָׁא (-נחש רע), ובהיות שהאדם מטה הגבורות לצד הס"א ר"ל,
גורם דחויא בישא משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא,
ואז האדם נטמא תחת הס"א ר"ל (וזה סוד כל הענין הגבורות בסופן יוצא
הס"א, ואם הגבורות נוטה לצד הנוקבא, זה כל הקלקול, ואם שהגבורות פונות למעלה
לזכר ולהתמתק בו, זה גמרו ותיקונו (דהיינו עובר ושב), והבן).
ובאיזה
מצב שנמצא, באם מתחזק ומתפלל תפלתו, נקרא שנותן את לבו למלך,
כי ע"כ מסיר כל המחשבות מס"א מלבו, כי למלך הוא צועק, לכן הלב העליון
מתתקן בזה שיהי׳ פונה כולו לז"א ומנושא בכל ענין הנהגתו ממנו בשלימות.