הנה הקדיש נתקן בלשון תרגום, כיון שהוא עשוי להכנעת הס"א, כמ"ש בזוהר: דאיהו מתבר שלשלאין דפרזלא. וזה כי כל תרגום הוא אחורים של קדושה, וגם הוא קדושה, אלא שלהיותו בחינת אחורים -משם יונקים החיצונים. והנה הקדישים עשויים להעלות העולמות למעלה ממדרגתם, ואנו יראים פן יתאחזו החיצונים בעלית העולמות, לכן אומרים אותם בלשון תרגום, כי המלאכים פנימים שהם מצד הקדושה אינם מבינים בלשון תרגום, כי מדברים בלה"ק. אך החיצונים הם מבינים, כי משם יניקתם. ובאמרנו השבח הגדול הזה בלשון תרגום - נכנעות הקליפות לפני הקדושה ואינם עולות למעלה.
והנה כל אחיזת הקליפות - בזו"ן, שסודם ו"ה של השם הקדוש, כי באו"א שסודם י"ה שלו, אין להם אחיזה. והנה אותיות ו"ה עולות י"א, וה"ס י"א יריעות שבמשכן, וכן י"א סמני הקטרת, שכל אלו הבחינות הם להכניע הקליפות. ולכן אותיות יתגדל ויתקדש הם י"א, כדי שיסתלקו משם י"א ניצוצות שבהם, ויעלו למעלה במקום הקדושה.
יתגדל הם אותיות תיג דל, ותי"ג סודו ג' מילואי אקיק, ד"ל סודו שם בוכו, והוא הפנים דאקיק. ויתקדש סודו שד"י - תק, והוא מילוי שד"י בלי הפנים.
יתגדל ויתקדש שמיה רבא ר"ת יוש"ר, וה"ס: ידין לאומים במישרים, כי הגבורות נקראות כך. ג"פ יאהלוההי"ם גי' של"ו, הוא ס"ת יתגדל ויתקדש שמיה רבא. גם רב"א הוא סוד בא"ר, ה"ס יהו"ה אלהי"ם יהו"ה אדנ"י, כי על ידי מילואים של י"ה דיודי"ן דאלפי"ן דההי"ן שסימנם יה"א, מבור נעשה באר. לעלם ה"ס מוחין דעיבור, לעלמי - מוחין דיניקה, עלמיא - מוחין דגדלות; וזו היא כונה כללית לכל הקדישים. ויש כונות פרטיות לפי המדרגות של הקדיש - כפי העליה הנעשית בו.
והנה הקדיש הראשון שאנו אומרים בבוקר הוא קודם הודו, וכונתו לתת לג"ר דעשיה שעלו אל היצירה - מן הרוח דיצירה, כי לא קבלו עד עתה רק בחינת נפש. ובקדיש יש ב' מ"ב וב' כ"ח, אחד באותיות ואחד בתיבות. הכ"ח דאותיות הוא כ"ח אותיות שיש מן "יהא שמיה רבא" עד "עלמיא": המ"ב דאותיות הוא ז' ווי"ן שיש בר"ת הז' תיבות מן "וישתבח" עד "ויתהלל" שעולים מ"ב. והכ"ח דתיבות הוא כ"ח תיבות שיש מן "יהא שמיה רבא מברך" עד "דאמירן בעלמא", והמ"ב סודו ז' תיבות שהם "וישתבח" עד "ויתהלל" שהם ז' תיבות מו' אותיות לאחד, כמו השם מ"ב דאבגית"ץ. ובקדיש הזה תכוין: שהכ"ח והמ"ב דאותיות הוא דמ"ה דאלפי"ן, והיינו כ"ח אותיות דמילוי המילוי, ומ"ב אותיות דפשוט מלא ומלא דמלא שלו, והכ"ח ומ"ב דתיבות הוא דס"ג, וזה כי כיון שכונתנו בקדיש הזה להמשיך רוח דיצירה אל הג"ר דעשיה, לכן צריך שהג"ר דעשיה יקבלו כח ואור גדול מן הכ"ח ומ"ב דבריאה, כדי שיוכלו להמשיך רוח אל שאר העשיה.
והקדיש קודם ברכו כונתו להעלות ו' היכלות דיצירה בבריאה, וזה ב"יהא שמיה רבא", על ידי הכ"ח אותיות שיש שם. ועל ידי הכ"ח תיבות אנו מעלים היכל הז' דיצירה למעלה בבריאה. וכאן מכונים הכ"ח והמ"ב דאותיות דס"ג, ואותו של תיבות דע"ב באצילות.
והקדיש שלאחר העמידה קודם תהלה לדוד, כונתו לכלול כל העולמות, אחר הזיווג באצילות, שיקבלו השפע הראוי להם, על כן מכוונים ב' מ"ב דע"ב דאצילות.
ובקדיש שאחר ובא לציון, תכוין לכלול יצירה בבריאה - להוריד מן הבריאה ליצירה, וזה על ידי מ"ב, אחד של ס"ג ואחד של ע"ב.
בקדיש שאחר המזמור, תכוין לכלול עשיה ביצירה על ידי מ"ב דמ"ה ודס"ג, ובזה יורד השפע המגיע לעשיה.
ואמנם קדיש בתרא אינו בכלל, כי כבר עלו ונכללו כל העולמות. ופעולת קדיש הוא להעלות כל הנפשות והנשמות בסוד תחיית המתים, ולכן אומרים אותו היתומים ונקרא קדיש יתום. והמ"ב בזה הקדיש הוא באופן אחר, והוא: יד ימין - יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה, יד שמאל - כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, יד אמצעית - יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א; ועל ידי שם
במוכס"ז נעשה התחיית המתים1.
ואחר הקדיש אומרים ברכו, וכונתו ג' מ"ב דעס"מ וג' מילואיהם היינו מ"ו ל"ז וי"ט בגי' ק"ב, בגי' ברכ"ו. וזהו המבורך, כי מ"ב הוא המ"ב שלהם, והר"ך דמבור"ך הם המילואים, כי הם יותר רכים מן המ"ב שהם דינים.
ואמנם כונת ברכו שאומרים קודם היוצר, וכן קודם ערבית, היא כונה אחרת, וזו היא: בתחלה תכוין בשם יהו"ה, ואחר כך בריבועו י' י"ה יה"ו יהו"ה, שעולה ע"ב; ואחר כך בריבוע מ"ה - יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שעולה ק"ל, הכל כמנין ברכ"ו. ואחר כך במלת המבורך תכוין ה' בג' ציוריה שעולים מ"ב, והם: ד"י ד"ו וו"ו. ואחר כך ה"י פעמים ה"י - גי' רכ"ה, תסיר ה' נשאר ר"ך, הרי המברך.
ונשלים ענין הקדישים. הנה בקדיש של קודם מנחה, תכוין להעלות בי"ע באצילות, ולכן כל כונת הקדיש בין קודם ובין אחר העמידה - הכל באצילות. ותכוין בשניהם בב' מ"ב דע"ב, א' מנוק' וא' מז"א עצמו. וכן הב' הכ"ח. ובקדיש קודם ברכו דערבית, תכוין ב' מ"ב וב' כ"ח. א' דס"ג וא' דע"ב. וקדיש שלאחר ערבית, הם ב' כ"ח וב' מ"ב. א' דמ"ה וא' דס"ג.
ובקדיש של קודם ברכו דליל שבת, תכוין בז' תיבות שיש מן "יהא שמיה רבא" עד "עלמיא" שהם כנגד ז' אותיות אהי"ה יה"ו כסדרן: א' ביהא, ה' בשמיה, וכו'. גם תכוין במילוי אותיותיהם בההי"ן. וגם בז' שמות המרגלאין היוצאים משם בסדר זה: במלת יהא תכוין לאות א' ושם יְהֹוָ"ה. שמיה אות ה"ה ושם יְהֶוִ"ה. רבא - יו"ד ושם מצפ"ץ. מברך -
ה"ה ושם י"ה אדנ"י. לעלם - יו"ד ושם א"ל. ולעלמי - ה"ה ושם אלהי"ם. עלמיא - ו"ו ושם מצפ"ץ. ותכוין כי ביהא שמיה רבא יש כ"ח אותיות עד עלמיא, ובז' שמות אלו יש כ"ט אותיות - כ"ח נגד כ"ח, וא' היתירא נגד התיבת אמן. וגם תכוין שאותיות אהי"ה יה"ו במילואו בההי"ן כנ"ל. הם בגי' שם קדוש טפטפי"ה. גם תכוין כי אהי"ה יה"ו הם כמנין מ"ב, והם כנגד הז' ווי"ן שבז' תיבות "וישתבח" עד "ויתהלל". וטעם כונה זו הוא, לפי שכל כונת שבת- בסוד הבריאה, בסוד "נתעלה וישב על כסא כבודו", שהמלך לובש לבושי בריאה בשבת, ועל כן מכוונים הרבה בז' שמות אלו. שהם בסוד בריאה, וגם בעמידה מכוונים בהם כנ"ל. ובקדיש שאחר ויכולו תכוין על דרך הראשון ממש, רק שמילוי אהי"ה יה"ו תכוין במילוי ס"ג, היינו ההי"ן במילוי יו"ד כך: ה"י, והו' במילוי אלפי"ן כך: וא"ו, והם בגי' יצח"ק.
**********
********
****
**
1 ראה אדיר במרום עמ' קכ"ג.