תוכן

"נעשה אדם בצלמנו"(בראשית א' כ"ו), "אך בצלם יתהלך איש"(תהלים ל"ט ז'), וענין מה שבהושענא רבא יוצאים ורואים בהצל, ולמי שיש לו צל הוא בטוח שישלים את שנתו. וענין "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" (שה"ש ב' ג'), וענין "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ' י"ד).
להבין את כל זה, צריך להבין את הפסוק (שמואל א' ב' ל'): "ומכבדי אכבד ובוזי יקלו". הנה הענין יש בשני אופנים: א) מטעם הכרח, ז"א שאין לאדם עצה לכן הוא מאמין, אבל אם היתה לו יכולת לקחת ידיעה, תיכף היה לוקח. לכן במקום שיכול למצוא איזה סמך וידיעה על איזו בחינה, הוא שבע רצון מזה, מה שהוא זרק מעליו את כובד המשא. והב) הוא, שמקבל את האמונה מטעם מצות המלך, כיון שכך הוא רצון המלך. נמצא שאינו רוצה לפטור עצמו מהאמונה, אלא אדרבא הוא מכבד את זה כיון שהוא מצות המלך, אזי אדרבא - הוא רוצה שהמצוה תהיה יותר גדולה, ז"א שעושה תחבולות להגדיל את כובד האמונה, וזה נק' "ומכבדי אכבד", שזה נק' שהוא משתעשע עם הצל. דענין צל הוא במקום שיש הסתרה, שהצל מכסה על השמש, וזה נק' "בצלו חמדתי וישבתי" (שה"ש ב' ג'). וז"ס [משאחז"ל (ברכות ז' ע"א)]: בשכר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט" זכה ל"תמונת ה' יביט". וז"ס "ופריו מתוק לחיכי" (שה"ש ב' ג'), שענין פרי ה"ס דעת התורה. שאל אחר אסתרס ולא עביד פירי, שאין לו שום דעת תורה, אלא שנטפש בכל פעם יותר ויותר. וזה "אכבד", היינו שהשי"ת נותן לו את "הדברים הרבה", שזוכין ע"י לימוד לשמה. שענין לשמה היינו לבחי' אמונה, שיזכה ע"י התורה לבחי' אמונה. וזו נקראת אמונה שלימה, משא"כ שהוא מטעם הכרח שהוא מבזה את מצות המלך, אזי הוא "יקלו", היינו שנשרפין, שז"ס עצי היער שהוא אילני סרק שאינם נותנים לו כלום. וזהו "יכרסמנה חזיר מיער", שה"ס אל אחר איסתרס ולא עביד פירי, נמצא שהצל הוא בחי' אמונה, והצלם הוא בחי' לבושי מוחין, שהמוחין מלובשים בהם.