תוכן

מרחשון תשי"ג ירושלים בסעודת ברית אצל פנחס ברנדווין
מלכות מבחינתה עצמה נקראת חכמה תתאה, ומבחי' שהיא קשורה ביסוד היא נקראת בחי' אמונה. ועל היסוד יש בחי' ערלה, שמתפקידה להפריד המלכות מהיסוד, ולא נותנת לה להתקשר עם היסוד. וכוחה של הערלה הוא בזה, שמציירת שבחי' אמונה היא בחי' עפר, שזה ענין "שכינתא בעפרא". וכשמסירים את הכוח המצייר הזה, ואדרבא שאומרים שהכח המצייר הוא בחי' עפר, אזי נק' בחי' מילה, שחותכים את הערלה וזורקים את הערלה בעפר. אזי השכינה הק' יוצאת מהעפר, ואז ניכרת מעלת האמונה וזה נק' בחי' גאולה, היינו שזוכין לאוקמא שכינתא מעפרא. לכן צריכים לרכז את כל העבודה להסיר את כח המצייר, כי רק בחי' אמונה היא בחי' שלימות.
"מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" [ברכות כ' ע"ב] זית הוא כמו שאמרה היונה: "מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית בידי שמים" [סנהדרין ק"ח ע"ב] "וכביצה": היינו, שאין בה שום חיים, אעפ"י שממנה יצא בעל חי, אבל לעת עתה אין רואין בה שום חיים. והם מחמירין על עצמם ומבכרין לעבוד, אעפ"י שהמצב הזה הוא בחי' זית, וכמו"כ שאין רואים שום חיות בעבודה, וכל הכח שלהם לעבודה הוא משום שכל מגמתם היא אך לאוקמא שכינתא מעפרא, ואז ע"י עבודה זו הם זוכים לבחי' גאולה, ואז הם רואים שהסעודה הזו שהיתה מקודם בבחי' זית וביצה, נעשתה עכשיו לבחי' חיות ומתיקות נועם עליון.
וזה ענין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [יבמות מ"ח ע"ב] שצריך אז לקיים בחי' ברית ג"כ, ואז יהיה בשמחה. ומזה נמשך שבזמן שמלים את התינוק, אעפ"י שהילד נמצא ביסורים, ומ"מ הקהל וההורים הם שמחים, משום שמאמינים שהנפש של הילד שמחה. כמו"כ בעבודת הברית, צריכים להיות בשמחה, אעפ"י שמרגישים מצב של יסורים, ומ"מ הוא צריך להאמין, שהנפש שלו היא בשמחה.
כל עבדתינו צריכה להיות בשמחה, והראיה לזה, מהמצווה הראשונה שניתנה לאדם, אזי המצווה נעשית ע"י ההורים, וההורים והמשתתפים הם בשמחה, כך צריכות להיות כל המצוות מה שהוא עושה, שיהיו רק בשמחה.