תוכן
כ"ט אלול ערה"ש תשי"א
בענין הנסירה כתיב "ויפל אלקים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה".
אדם הראשון כשנברא דו פרצופין נקרא רצון לקבל פרצוף אחד ורצון להשפיע פרצוף ב'. על פרצוף הא' רובץ הצמצום א', שלא היה יכול להשתמש בו. ואח"כ נסרו הקב"ה ממנו, ונתנו כולו להנוקבא, והוא נשאר כולו ברצון להשפיע. וזה מה שצוה אותו – "מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך וכו'". אף שאפשר לו להשתמש בצמצום א' ע"י הזדווגו באשתו, אסור לו עד יום השבת, שאז אור של שלימות התיקון מאיר, ואפשר לו להשתמש בבחינה ד'. אבל קודם לכן אסור לו לשמש בבחינה ד', ולזה אמר לו "מכל עץ הגן אכל תאכל", לרבות גם את עץ הדעת, אך "מעץ הדעת טוב ורע" לבדו לא תאכל ממנו, כי בזמן שאינה מחוברת בקדושה רגליה יורדות מות, אז "ביום אכלך ממנו" וכו'.
והיות שבכל ראש השנה חוזרים העולמות לקדמותם, עלינו להכיר את הבחינה ד' בתוך גופינו, ולנסרה מאתנו ע"י מיאוס, עד שלא יתערב בעבודתנו שום רצון לקבל, ולקשט את הרצון לקבל ע"י עלית המלכות לבינה. זאת אומרת – לגנוז את הרצון לקבל בגניזו והרצון להשפיע יהיה מגולה. אז יתגלה לאט לאט אור של יום השבת ביום שמחת תורה, שזה נקרא זמן פב"פ, היינו אכילה מכל עץ הגן, אשר נאמר להאדם אכל תאכל.
