אך ענין המרגלים גרם קלקול גדול, וסוד הענין (במדבר יד, לד) "יום לשנה, יום לשנה". דע כי ודאי עד [ש]האהל טהור מן הזוהמא, אי אפשר לו להיות היכל למלך, ולכן אין זיווג עד שיהיה הכסא שלם, וישראל אינם יכולים ליכנס לארץ עד שתטהר (את) הארץ. והנה המרגלים הלכו מ׳ יום, ואח"כ נגזר עליהם "יום לשנה" וכו'. ואומר לך סוד גדול בזה הענין, דע כי התפשטות הקליפות במדרגותיהם הוא ת׳, והוא סוד ת׳ שנה של גלות מצרים. אמנם כשיצאו ישראל ממצרים, הנה אז נשברה הס"א שברון לעולם, כי כן יציאת מצרים מזכירים לעולם. ומאז באמת לא נמסרה עוד שליטה כל כך גדולה לאומות. אך היה איזה גרעון לס"א, והוא, שמה שהיו ת׳ שנה - נעשו מ׳ שנה. אמנם הקב"ה היה רוצה עוד לתקן תיקון אחר, והוא שיתקצר עוד התפשטות הקליפות, ויתמעט ממ׳ שנה למ׳ יום; ובסוד זה נכנסו המרגלים ותרו את הארץ מ׳ יום. ואם לא היו חוטאים, היו הקליפות נשברות לגמרי. וכיון שחטאו, אז חזרו להחזיק עמלק והגביר כחו.
ואומר לך מהיכן נמשך זה, כי זה נמשך מדבריהם אשר דברו ממש. והוא ענין (במדבר יג, כט) "עמלק יושב בארץ הנגב" וכו' שאמרו הם, כי הכירו וידעו באמת איך עמלק הוא כמו שרש ליניקת כל הקליפות כנ"ל, והם מתחזקים על ידו ויונקים. והם אמרו "עמלק יושב" וכו' "והכנעני" וכו', ואז גרמו באמת שיתחזק עמלק עם חבריו, ואז אפילו מהחולשה שקבל ע"י יהושע בכחו של משה - חזר ונתחזק. ותדע באמת, שאם לא היו כך אומרים המרגלים, אלא היו בוטחים בה׳ כראוי, הנה המ׳ שנה עצמם היו נכפים במ׳ יום, ואפילו אותו "זכר"עמלק" הקב"ה היה מוחה אותו. ובחטאם גרמו שתחזור הקליפה לסוד המ׳ שנה. ולא די זה, אלא שתקבל כח כמו הימים שתרו, כי כולם ראו לתת כח לעמלק, תחת הסירם הכח ממנו. ואז קבל כח המ׳ שנה, כי הלא המ׳ יום לצורך מ׳ שנה היו. והנה כאשר נשאר עמלק בבחינת החולשה, אז בכניסתם לארץ היה הקב"ה מעביר גם הזכר. אך עתה שחזר ונתחזק, הנה צריך להמתין כל כך זמן כדי שיחזור לבחינת החולשה, שאז יוכלו ליכנס לארץ, ויהיה הוא אבד לגמרי. ולכן נשארו מ׳ שנה במדבר, ושם נאמר (במדבר יד, כה) "והעמלקי והכנעני כו' פנו וסעו לכם המדבר", כי מפני זה הוצרכו דוקא לפנות אל המדבר ולרעות שם מ׳ שנה.