תוכן

שלח תשל"ט

א) האי צורבא דרבנן דרחים להו על בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא.
הגוף של האדם כשהוא מכבד את הת"ח של עצמו, היינו שחשוב אצלו מה שעוסק בתו"מ, הוא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, שהת"ח שלו אינו אומר להגוף שצריכים לעסוק בעמ"נ להשפיע. כי בזמן שהת"ח אומר לו שכל המעשים שלו צריכים להיות על הכוונה לא לתועלת עצמו, אז בני מתא, היינו הגוף, המכונה עיר קטנה (קהלת י'), שונאים את הת"ח, אם הוא אומר להגוף, היינו הרצון לקבל, שלא לעבוד לתועלת עצמו, אז הוא מתנגד.
היינו אם הגוף של עצמו מסכים לעבודתו, זה סימן שאינו הולך ע"ד האמת. ואז כשרואה שהגוף לא מסכים, וטוען "מה" העבודה הזאת לכם. ע"ז באה התשובה "מה" ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו. אז האדם נעשה נצרך לה', שיעזור לו, שיוכל ללכת בדרך האמת. וכשהוא נותן התפילה האמיתית, אז הבא לטהר מסייעין אותו.
ואומר הזה"ק שע"י שנותנין לו נשמה מלמעלה, אז יש לו כח ללכת בדרך האמת. נמצא שעי"ז יש לו הכשרת הכלים, שיוכל לזכות לנשמת ה' שתאיר בקרבו, שרק עי"ז יכולים ללכת בדרך. נמצא שבזמן שהולך בדרך התורה והמצוות, ואין לו עיכובים מצד הגוף, אז אין לו צורך שיזכה לנשמת ה' מלמעלה.