תוכן

אמר ר' יוחנן, בשעה שהקב"ה בא לביהכ"נ ואינו מוצא שם עשרה, מיד הוא כועס, שנא' מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה (ברכות ו:). וי"ל
א) ומה לעשות?, האם לחכות בחוץ עד שיתקבצו עשרה ואח"כ ליכנס לביהכנ"ס.
ב) איזו הוכחה יש מהפסוק שצריכים עשרה.
גם יש להבין משארז"ל (ערובין נ"ד) א"ר יהושע בן לוי, המלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנא' כי לוית חן הם לראשך. ויש להבין מהו הענין שצריכין לויה כשיוצאים לדרך. ובאם אין לו לויה, ע"י התעסקות בתורה, יועיל לו כמו לויה.
זה ידוע שהאדם נברא עם הרצון לקבל. וזה מפרידו מדביקותו ית', שדוקא ע"י השתוות הצורה, הנקרא רצון להשפיע, זוכין לדביקותו. וענין לויה נקרא דביקות, כמ"ש המהלך בדרך, היינו מי שהולך בדרך ה' ועוד לא זכה לדביקות ה', יעסוק בתורה, שבסגולתה יזכה לדביקות ה'. כמשארז"ל, לעולם יעסוק אדם בתו"מ אע"פ שלא לשמה וכו' (פסחים נ:), שמאור שבה מחזירו למוטב.
וענין תפילה, ידוע כי עיקר צריכין להתפלל על גלות השכינה, הנקראת מלכות, שהיא ספירה עשירית שבע"ס, שענינה היא האמונה בהשגחתו ית', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וא"א לראות את הטוב של הקב"ה, מטרם שאדם מטהר את רצונו מלהיות מקבל לעצמו, כי על בחינת רצון לקבל שורה הצמצום, שהיא הסתרה על השגחתו ית'.
וזה ענין משארז"ל, אתם קרויין אדם ואין אומה"ע וכו', משום שכל כוונתם היא אך לקבל לעצמו. וז"פ בשעה שהקב"ה נכנס לביהכ"נ ואין מוצא שם עשרה, שיהיה שם מי שיתפלל עבור בחינת עשרה, שהיא השכינה הקדושה, שתעלה מגלותה, שע"י שעוסקים עם הרצון להשפיע, אז מרימים את שכינתא מעפרא. אלא כל אחד דואג לצרכיו הפרטיים, אזי הקב"ה כועס.
ומביא ראיה מהפסוק, שנאמר מדוע באתי ואין איש, שידאג על צרכים ששייכים לבחינת איש, רק דואג למלאות את הצרכים השייכים לבהמה. אלא האדם צריך תמיד לתת דין וחשבון לעצמו עבור מי הוא מבלה את זמנו, ובשביל מי הוא מייגע את עצמו, כי אין לו לדאוג אלא לצורך הכלל.