תוכן

ענין הזמנה לברכת המזון, שאנו אומרים רבותי נברך, שזהו כאילו עושים הכנה והזמנה לברכת המזון.
אאמו"ר זצ"ל אמר, אנו רואים שלפעמים אדם עושה טובות להשני אעפ"י שהוא לא שומע שהמקבל הטובה מברך אותו, אבל ודאי בלבו הוא מברך אותו אעפ"י שהוא לא שומע. וכמו"ש להיפך, כשאדם עושה איזו רעה להשני אע"פ שאינו שומע שהוא מקלל אותו, אבל בטח בלבו הוא מקלל אותו כי כן הטבע.
לפי"ז יוצא מתי אנו צריכים לראות ולשמוע שהוא מקלל אותו או מברך, בדבר שאין הרע, או הטוב, כל כך מגולה, אז הוא צריך לגלות כוונתו, היינו איך שהוא מרגיש את דבר המעשה של חבירו, לרע או לטוב.
והנה התורה אמרה ואכלת ושבעת וברכת. ודרשו חז"ל שמן התורה רק אכילה שיש בה שביעה אז בא החיוב לברך, משא"כ מדרבנן החמירו אפילו בסעודה שאין בה שביעה ג"כ צריך לברך, כמו שדרשו על הפ' ישא ה' פניו אליך. והקשו, הא כתיב אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. והשיבו, שהקב"ה ואכלת ושבעת וברכת, והם החמירו על עצמם עד כזית ועד כביצה וכו'.
וביאר אאמו"ר ז"ל שענין כזית הוא כמו שאמרה היונה, מוטב, 'יהיו מזונותי מרורים כזית בידך (הקב"ה) ואל יהי' מתוקים כדבש על ידי בשר ודם'.
וביצה. ביאור, כשאנו מסתכלים על ביצה אנו אומרים שממנה יכול לצאת בעל חי היינו אפרוח, אבל מטרם שיצא אפרוח עדיין אין שום חיות בהביצה.
לכן הם החמירו על עצמם לברך לה', אעפ"י שהם עדיין טועמים טעם בתורה ועבודה, ועדיין לא מרגישים שום חיות בתורה ועבודה, ומ"מ הם מחמירים על עצמם.לכן הוא ישא פניו להם, שפירושו העשיה הזו מה שהם עושים עם החומרא הזו היא כמו שעשו מעשה טוב ממש.
וי"ל מהו התירוץ, ואיך אני לא אשא פנים היות שהם מחמירים על עצמם. נמצא כאילו החומרא שהחמירו ע"ע דומה לשוחד, שע"ז שמקבל את השוחד, הוא עושה פעולה שני' נושא פנים, וחזרה הקושיא לדוכתא, האל וכו' אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד.
אלא צריכים לומר מידה כנגד מידה, היינו כמו שהם אומרים על מה שאני נותן להם הם אומרים שהוא מעשה טוב, לכן ג"כ אני אשא פנים וגם אני אגיד על מעשיהם מה שהם עושים הם דברים טובים, היינו שמגיע להם שכר כאילו עשו מעשים טובים.
לכן צריכים להכנה שנוכל לברך אעפ"י שהאדם עוד מרגיש שחסר לו השפעות טובות.