תוכן

שהמשמעות היא ששניהם שוים ואי אפשר לברר בשכל איזה יותר חשוב, לכן צריכין לגורל. ובזהר אמור [אות רלו] מקשה איך אפשר להיות ששעיר לה' ושעיר לעזאזל יהיו שניהם שוים.
והענין הוא, ששעיר לה' הוא בחי' ימין, ושעיר לעזאזל הוא בחי' שמאל, ששם יש בחינת ג"ר דחכמה. שעל זה נאמר: זכי-טוב, לא זכי-רע. היינו שמתגלה מלכות דמדת הדין- שהיא בחינת מנעולא, ועושה סיתום על האורות. והמנעולא נמצאת במקום החזה דכל פרצוף. לכן עד המנעולא יש יכולת לחכמה להאיר, אבל במקום החזה שם נפסקת, כי כל צמצום פועל רק ממנו ולמטה ולא ממנו ולמעלה. והשעיר לה' נכלל מבחינת השמאל דשעיר לעזאזל, היינו מבחי' החכמה. אבל לא כמו השמאל דעזאזל ששם הוא מלמעלה למטה, שלכן נפסק האור, שהמנעולא פועלת. אלא רק בבחי' ממטה למעלה, שאז המנעולא בגניזו והמפתחא בגלוי.
נמצא, שלענין חכמה, השעיר לעזאזל יש לו חכמה מבחינת ג"ר, משא"כ השעיר לה' הוא בחי' ו"ק. אבל ו"ק יכול להאיר, משא"כ ג"ר מוכרח להיפסק. לכן [יש] את השעיר לעזאזל, בכדי שהשטן לא יקטרג.
וענין קטרוגו הוא, כי חפצו הוא רק להמשיך חכמה השייכת לבחינה ד', כי ממדרגה אחרת אינו נשלם, כי כל מקורו הוא בחינה ד', לכן אם לא מקבל לתוך מדרגתו אין הוא נשלם. לכן תמיד הוא מפתה להאדם שימשיך לתוך בחינה ד'. ואם לא, הוא עושה כל מיני תחבולות להאדם שיהיה מוכרח להמשיך. לכן כשנותנין לו חלק מבחי' חכמה, אזי הוא לא מקטרג על ישראל, כי מפחד שלא יפסק לו השפע מה שיש לו מכבר.
אבל כשהוא ממשיך ג"ר דחכמה, אזי באותו הזמן הישראל ממשיך את הו"ק דחכמה, שאור החכמה הזה מכונה אור של מחילת עוונות, שעל ידי אור הזה זוכין לתשובה מאהבה, שזדונות נעשין כזכויות. שזה סוד שהשעיר לעזאזל נשא עליו את עונות בני ישראל, היינו שכל עונות ישראל נעשו עכשיו לזכויות.
וזה משל שמביא הזהר [שם אות רמד] לשטיא [דקאים קמי] דמלכא, שנותנין לו חמרא, ומספרין לו כל המעשים שעשה, אפילו מעשים רעים שהאדם עשה, והוא אומר על כל המעשים שהם מעשים טובים, ואין דוגמתו בכל העולם. היינו כנ"ל, שהשטיא נק' השטן. כשנותנין לו חמרא, היינו בחי' חכמה, כשממשיכין אור הזה, שהוא אור של מחילת עוונות, שעל ידו נעשים [עונות] כזכויות, נמצא שעל כל המעשים רעים הוא [אומר שהם] טובים, מטעם שזדונות נעשים כזכויות. וכיון שהשטן רוצה שיתנו לו חלקו אינו מקטרג על ישראל.
וזה ענין שהיה במצרים קטרוג, שהיה שואל מה נשתנו אלו מאלו, או שגם ישראל ימותו כמו המצרים או שישראל ישובו למצרים.
והענין הוא, שמצרים הוא מקור להמשכות החכמה, אלא שם היא החכמה בבחינת הג"ר, וכשישראל היו במצרים היו תחת שליטתם. (כנראה שאדמו"ר זצ"ל לא סיים כתיבת המאמר)