תוכן

ו' עש"ק א' סיון תש"ג
ענין הגבלה, שהוא סוד להגביל את מצבו ולא לרצות גדלות, אלא במצב הנוכחי הוא מקוה ומתגעגע להיות לו לנצחיות, שזה נקרא דביקות תמידי, יהיה בשיעור היותר קטן אבל לנצחיות. משא"כ מי שמשתוקק אחרי גדלות נקרא זה מותרות. (וכל המוסיף הרי זה גורע).
וזה סוד "בכל עצב יהיה מותר", (משלי י"ד כ"ג). היינו שכל העצבות אינו בא, רק בשביל שמשתוקק אחרי מותרות.
וזה סוד, כשבאו ישראל לקבל התורה, הוליכם משה לתחתית ההר, כמו שכתוב, "ויתיצבו בתחתית ההר" (הר מלשון הרהורים), ז"א בסוד המחשבה וההבנה והשכל, שאין מדרגה למטה הימנה. ורק אז שהסכימו על מצב כזה, גם ללכת בלי שום נדנוד ותנועה, אלא ממש באותו שיעור כאילו היה להם מצב של גדלות.
שזה סוד "עבדו את ה' בשמחה". פירוש, שבזמן של גדלות, אזי אין שום עבדות להיות בשמחה, משום שהוא דבר דאתי ממילא. אלא בזמן הקטנות אזי בא הצווי של העבדות להיות בשמחה, משום שהיא עבודה גדולה.
וזה סוד, עיקר אצילותו שהוא בחי' הקטנות, וזה צריך להיות בקביעות. והגדלות היא רק תוספת, וצריכים להשתוקק על העיקר.
ו' עש"ק א' סיון תש"ג
ענין הגבלה הוא להגביל את מצבו שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא במצב הנוכחי שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות וזה נקרא דביקות תמידית ולא חשוב השיעור של גדלות שיש לו, אלא אפי' שתהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה שזכה לדביקות תמידית משא"כ מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה מותרות.
וז"ס "בכל עצב יהיה מותר" (משלי י"ד כ"ג), היינו שהעצבות המגיעה להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות.
וז"ס כשבאו ישראל לקבל התורה, הוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש (שמות י"ט י"ז): "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירושו הרהורים) שמשה הוליכן לסוף המחשבה והבנה ושכל, שאין מדרגה למטה הימנה, ורק אז כשהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה כאילו היתה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות ע"ז שמחה, שז"ס "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק' ב').
היינו כי בזמן הגדלות לא שייך לומר שנותן להם עבודה שיהיו בשמחה, כי בזמן הגדלות השמחה באה מאליה, אלא על זמן הקטנות ניתנה להם עבודה של שמחה, ואז בזמן הקטנות שתהיה להם שמחה אעפ"י שהם מרגישים קטנות, זוהי עבודה גדולה.
וזה נקרא עיקר האצילות של המדרגה שהיא בחי' קטנות ובחי' זו צריכה להיות בקביעות, והגדלות היא רק תוספת, וצריכים להשתוקק על העיקר ולא על התוספות.