תוכן

שמעתי כ"ט סיון תש"ג ירושלים
יש בחי' הבל קול ודיבור, ויש בחי' קרח, ויש בחי' נורא. הבל נק' או"ח, היוצא מהמסך שהוא בחי' כח הגבלה. וכל זמן שלא נתקבץ לשיעור, לבחי' "שלא ישוב לכסלה עוד" נק' הבל. וכשנתמלא לשיעור שלם, אז נקראת הגבלה זו שהיא המסך, עם האו"ח בשם קול. שהקול הוא בחי' אזהרה שאומר לו, שלא לעבור על חוקי התורה. ואם יעבור, תיכף כשעובר הוא פסיק טעמי. לכן כשהוא יודע בבירור, שאם יעבור אז הוא בא לידי הפסק, לכן הוא שומר את ההגבלה. ואז הוא בא לידי דיבור, שה"ס מלכות. שאז יכול להיות זווג קוב"ה ושכינתיה, ואז גם הארת חכמה נמשכת למטה.
כי ידוע שיש ב' מדרגות: א) בחי' השפעה בלי קבלה כלל ב) קבלה בעמ"נ להשפיע. ואז כיון שרואה, שכבר בא לידי מדרגה שיכול לקבל בעמ"נ להשפיע, א"כ למה לו העבדות שהיא רק בבחי' משפיע עמ"נ להשפיע? הלא מקבלה בעמ"נ להשפיע, מגיע להקב"ה יותר נחת רוח. כיון שאור החכמה הבא בכלי דקבלה, הוא האור של מטרת הבריאה, א"כ למה לו לעסוק בעבודה דלהשפיע עמ"נ להשפיע, שזה נקרא האור של תיקון הבריאה?
ואז הוא בא תיכף לידי פסיק טעמי, ואז נשאר בערום וחוסר כל. מטעם שאור דחסדים הוא אור המלביש את אור החכמה, ואם חסר לו המלבוש, אפי' שיש לו אור החכמה, מ"מ אין לו במה להלביש את החכמה, ואז הוא בא לידי מצב הנקרא הקרח הנורא [יחזקאל א'-כ"ב]. שיסוד דאבא המשפיע חכמה, נקרא צר מחסדים ואריך מחכמה, הוא קרח כדוגמת מים שנקרשו, הגם שיש מים, אבל אין מתפשטים למטה. ויסוד דאמא נקראת נורא, שהוא בחי' קצר ורחב. קצר נק' משום שיש סתימה על החכמה, מטעם צ"ב אין שם חכמה, וזהו נורא. לכן דווקא ע"י שניהם יש שלימות, ע"י יסוד דאבא נמשכת חכמה, וע"י יסוד דאמא נמשכים חסדים.