תוכן

ב"ה א' שלח כ' סיון אפר"ת
כתיב: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", זה שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף".
פירש: הנה אע"פ שבבחי' "מלכות" בה עיקר חסרון נראה, וכן ממנה נמשך "השקר", היינו שמחסרונה שנראה בה, זה כל יסוד השקר שנמצא בעולם. אמנם בפנימיותה "האמת" נמצאת. היינו "שהאמת" עצמה היא "יסוד" העולם, בשביל שאי אפשר בשום אופן בעולם שיהיה העולם מנהיג את עצמו, בלתי מי שינהיג אותו. ונמצא, אע"פ שאם יעיין האדם בתוך ההעלם והחסרון שנראה בעולם, יראה "האמת" בתוכה עומד כקטנה בתוך הגדולה וככברה בים הגדול, מ"מ אם יעיין באמת הקטנה היטב, יראה שהיא כגדולה שבגדולה, בשביל שבה יבין וישמע וידע – ש"האמת" היא שאי אפשר לעולם בלא מנהיג, בלא שום עיון ובלא שום פיקפוק, ואין לזוז ממנה אף רגע אחד, והבן.
אמנם מי יכול לראות האמת הקטנה הזו כגדולה שבגדולה? כי אם זה האיש שרוצה גם ברצונו אך "אמת". היינו, כי באם האדם אינו מוכן בכל עת לסלק כל נגיעותיו ונטיותיו אשר נמשכות מן גופו בכל רגע, כי מחמתו באים כל השקרים שהם הנגיעות שלו, ולכל צד שיפנה ליגע בגופו ירשיע, בין לימין ולשמאל, וגם מחמת החסרון הגדול שנראה בעולם נמשכים שקרים הרבה לאין קץ. ונמצא שבחי' "האמת הזאת" נראית בהם ככברה בים הגדול, אעפ"כ היא יסוד העולם שאי אפשר מלבד האמת, ואין לזוז הימנה, כי אם שרבוי השקרים מכסים אותה, שאי אפשר לראות אותה בנקל, שיתגלה כבוד שמים "באמת הפנימי".
ונמצא שבזה שנהנה בעבודת "יגיע כפו", זה עצמו נקרא "עולם הבא", כי כל בחי' "שפע" ושפע שיורד להשפיע "במלכות", נקרא כל אחד "עולם" בפני עצמו. כי האור שנברא ביום א' נגנז לצדיקים לעתיד לבוא. ופירושו – שיש כח לצדיקים להמשיך מן האור הגנוז שנברא בששת ימי בראשית בכל עת ועת, וזה פירש "לעתיד לבוא" – שבכל עת ועת עתידים להמשיך ולהביא עליהם השפע מן האור הגנוז, להתגלות כבוד שמים ולהתמלאות בחי' "המלכות". ונמצא שכל "שפע אור" הוא "עולם מלא" בפני עצמו, וזה פירש "עולם הבא" – שמביאים וממשיכים עליהם "עולם חדש" בכל עת בעולם הזה הוא "המלכות" להיות מלאה.
ובזה שעוסק תמיד ועובד בבחי' "כפים", ותמיד כל יגיעו נותן עליו, נמצא "אשריך בעולם הזה" – שהוא בחי' "התישרות והעמדת" בחי' "המלכות" כנגד היסוד שנרמז לעולם הזה, "וטוב לך לעולם הבא" הוא בחי' "השפע והאור הטוב", שמביא אותו אל בחי' "המלכות" – להכיר גדולתו ית' וית'.
אמנם "הירא שמים", מחמת היראה שלו אינו יכול בקשרי המלחמה לעמוד, ובזה עומד במדרגה אחת שהיא "היראה", ואינו עובד ביגיע כפו. ולכן כתיב בו "אשריך בעולם הזה", ו"טוב לך לעולם הבא" לא כתיב.
וזה שכתיב "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'", היינו מחמת שנושא הידים למעלה בנקיון היטב, ועובד בם לעמדם הכן לקראת ה', ומזה "וברכו את ה'", כי מברכות השפע שמביא אל "המלכות", נגלה כבוד שמים ונעשית מלאה והבן.
אמנם האיש המסלק כל נגיעות של גופו מחמת כ"ח מ"ה שלו, שרואה שיפלותו, ומותר האדם מן הבהמה אין, ונמשל כבהמות נדמו, שבזה מסלק כל השקרים המכסים את "האמת", ורואה אותה בעינו ממש. וזה שכתיב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". היינו שבתחילה מראה ה' "החסד" לאברהם שהוא בחי' "ההיקף", כי מחמת "האבר מ"ה" שלו שרוצה בו תמיד, רואה בשכלו היטב בחי' "פשיטות הדעת" שהיא התפשטות הבורא ב"ה בכל העולם, בכל היקפו סביב, וענינו הוא התפשטות אין סוף ב"ה בדעתו, שזה רואה שאין בו כי אם מקום "החתך" שלו, ובזה נחסר מתענוגו שהיה לו מקודם והבן. ולכן נקרא "חסד" כי הוא לשון "חס דלות". היינו שהבורא ב"ה "חס" עליו בשביל "הדלות" שלו, ולכן הראה לו "גדולתו" ב"ה. וגם לכן נקרא "חסד" "גדולה" כי נמשך "גדולתו" "מחסדו" ב"ה. וכל זה הוא מבחי' "ההיקף" שהוא "אמונה וכ"ח מ"ה".
אמנם עוד לא נשלם בשלימות, כי נמשך מן "הימין". ולכן אח"כ מראה לו הקב"ה גם מדת "השמאל", שהוא בחי' "הצמצום". ומכלולם בעצם רואה מטתו שלימה בבחי' "יעקב". ומשם רואה "האמת", כי נופלין ממנו השקרים המצדדין אותו בכל צד, ונמצא עומד בתוך האמת ממש, וזה הוא בחי' "הקו האמצעי". ולכן מדת "אמת" אינו ניתן אלא "ליעקב" שהוא השפל ממש, ואותיותיו "יו"ד עקב". היינו שיו"ד היא בחי' "החכמה", שמתוכה "הרצון" נשפע לאדם לעמוד ברצון ה' "האמת", והוא המביא אותו להיות בחי' "עקב", שנרמז בו אל השפלות. וממילא בזה מסלק כל נגיעותיו, ויכול לעמוד בכל עת בבחי' "תם". וענינו לעשות העבדות שלו "תם" לפני המקום ב"ה. דהיינו מחמת זה שמאמין "באלופו של עולם" בפשיטות ממש, זה עצמו נותן לו כ"ח מ"ה, שרואה עצמות גופו כמו "מת" בעלמא, ועושה מבחי' "מת" "תם". פירש – שבזה הכ"ח מ"ה יכול להלך בתמימות בעבדותו, עד שנופלין ממנו השקרים מכל הצדדין בין לימין ובין משמאל.
מצרף "אלופו של עולם" מראש ועד סוף, שכולם הבורא ית' עושה מראש העליון עד תחתיתו שהוא "תיו", שרומז על בחי' "שאול תחתית". ולזה האיש זוכה לראות "האמת" עומד בין השקרים, כי כבר סילק אותם, ובא לבחי' "יעקב התם", וזה הוא בחי' "הקו" שענינו האמת האמיתי ובפנימיותו ממש, והבן.
וכן זה שכתיב "אמת מארץ תצמח", ענינו לראות "הקו" שהוא אמצעי ממש, ואיך "מארץ תצמח" שרומז אל עצם השיפלות. ובו ב' בחינות: בחי' א' הוא – שבכל ענינו דומה ממש לארץ, וגם לשאר בריות דומה ממש בכל בחינותיו, שהם כולם ארץ. ואין כלום חילוק בינו לשאר הבריות, כי אם בזה שמן "הארץ הזאת" שהוא "האדם" יוצא וצומח "האמת" ממנו. בחי' ב' – "שארץ" הוא לשון "רצון", ורומז אל כל הרצונות שנמשכים מן גופו, שכולם נתקעים ונקבעים בלב האדם. ובזה שרואה שמן גופו השפל יוצאים כולם, מסלק אותם מיד, ואינו רוצה בם, וממילא יוצא "האמת" מבין כולם. כי מסילוק כל הרצונות מכל הצדדין בשוה, בזה עצמו רואה שיוצא וצומח "האמת הפנימי" מתוכו, וזה הוא בחי' "הקו" אמצעי.
אמנם "וצדק משמים נשקף" היינו שבחי' "צדק" הוא שמצדיק הבורא ב"ה בכל עת, ונמשך ובא מן בחי' "השמים" הנשקף עליו. כי "שמים" רומזים לבחי' "דעת" המתפשט אל האדם. שבא מן בחי' "ההיקף" שרואה הבורא ב"ה מקיפו בכל צד והבן. שזה בחי' "החתך" שרואה בבריאה זו. וכמו "השמים" שמקיפים עליו כן רואה הבורא ב"ה מקיף עליו, שמזה יוצא ובה בחי' "התפשטות" ה"חסד" והבן.