תוכן

א' אדר, תש"ז. בנסיעת טבריא.
ענין מה שאוכלים בסעודה מקודם דגים, הוא משום שענין דגים זוכים בחנם, בלא הכנה, לכן אוכלים זה מתחילה בשביל שלא צריכים הכנה. כמ"ש [במדבר י"א ה'] "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", ופירשו בזוהר היינו חנם בלא מצוות, היינו בלא הכנה [זוהר בהר אות ט']. ולמה אין צריכים הכנה לדגים? הענין הוא משום שדג אנו רואים שהוא רק בחי' ראש, ואין לו ידים ורגלים, שדג הוא בחי' "עינא פקיחא ולא נאים תדירא" [ספרא דצניעותא אות ו'], ולפיכך לא צריך נטירותא, משום שענין הדגים הוא בחי' חכמה ובחי' "שבת שקדמה לתורה" [סנהדרין נ"ו ע"ב]. וענין תורה ה"ס משא ומתן, שז"ס "לא מצאתי ידי ורגלי בבית המדרש" [גיטין מ"ח ע"א], היינו שלא היה משא ומתן. וחנם נק' בלי משא ומתן. ותורה נק' בחי' עוה"ב ששם הוא בחי' "ישבעו ויתענגו" - שהשביעה אינה מכבה התענוג, משום שהוא תענוג הנשמה, משא"כ בחי' שבת שקדמה לתורה, היא בחי' חכמה שהיא באה לבחי' גוף, והגוף הוא בחי' גבול, שהשביעה מכבה את התענוג.
אורות דשבת מגיעים לבחי' גוף, לכן בשבת אומרים: "לדוד ברכי נפשי, וכל קרבי" [תהילים ק"ג], היינו לבחי' גוף. משא"כ בראש חדש הוא בחי' נשמה המגיעה לבחי' נשמה ולא לגוף, לכן אומרים "ברכי נפשי" [תהילים ק"ד] לבד, ולא "וכל קרבי", משום שאינה מגיעה לגוף. (עיין זוהר וירא אות כ"ה).
יוסף חצה דג ומצא מרגלית בבשרו [שבת קי"ט ע"א]. מרגלית היינו בחי' מרגל. ודג, הוא בחי' שאין שם משא ומתן, שז"ס שאין לו ידים ורגלים. וחצה, ה"ס שע"י עלית המלכות לבינה נתחלקה כל מדרגה לחצאין, שע"י ההתחלקות נעשה מקום למרגלית. וכל המשא ומתן הוא רק על המרגלית הזו, שכל התורה נמשכת מכאן. וז"ע שמרגלית היתה תלויה בצוארו של אאע"ה וכל חולה שהיה מסתכל בה מיד נתרפא. משא"כ מבחי' דג לבד, אין שום שכר אלא שהוא בחי' חנם, כמ"ש [במדבר י"א ה']: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם".