תוכן

ב' דמב"י ב' דחוה"פ תשי"א
ענין ג' קוין. וענין ישראל אחידן בגופא דמלכא. ענין גלות מצרים, שעם ישראל היו מוכרחין לירד למצרים; וענין יציאת מצרים. וענין האי מאן דבעי לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה. וענין מה ששאל אברהם: "במה אדע כי אירשנה", והקב"ה השיב לו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה וכו' ואחרי כן יצאו ברכש גדול". ענין ג"ר וענין ו"ק, וענין ו"ק דג"ר.
הנה מחשבת הבריאה היתה להנות לנבראיו. ורק כדי שלא יהיה נהמא דכסופא היה הצמצום והמסך, ונמשך מזה מקום העבודה.
ומזה נמשך בחי' ג' קוין. קו א' הוא בחינת ימין, הנבחן לבחינת ו"ק בלי ראש, הנבחן לבחינת אמונה. וקו ב' נבחן לבחי' שמאל, הוא בחינת השגה. ואז שניהם במחלוקת, כי האמונה היא בסתירה להשגה, והשגה היא בסתירה לאמונה.
ואז יש בחי' קו האמצעי, הנבחן לבחינת ו"ק דג"ר, או חכמה וחסדים, או קו ימין ושמאל שנכללו זה בזה. היינו, שמקבל בחינת השגה, כפי מה שיש לו אמונה, ז"א בשיעור שיש לו אמונה, באותו שיעור הוא מקבל בחי' השגה. ובמקום שאין לו אמונה, אין הוא ממשיך בחי' השגה שתשלים אותו, אלא תמיד הוא עומד ושוקל את הקוין שלא יכריע זה יותר מזה.
וג"ר נק' (שמגלה לפניו) בחי' השגה בלי אמונה, וזה נק' בחינת עבודת הגויים.
ועבודת ישראל היא בחי' אמונה, ובה נכללת בחי' השגה. וזה נק' בחי' גופא דמלכא, היינו בחי' אמונה והשגה.
והנה אברהם נקרא "אב האמונה", היינו בחי' חסדים. אזי ידע שכל מי שירצה להתקרב אליו ית', הוא מוכרח לקבל מקודם בחי' ימין, היינו בחי' אמונה, ואמונה היא בסתירה להשגה, אם כן איך אפשר להם להמשיך בחי' השגה, בזמן שאין להם כלים לזה? וזה ענין שאמר לו שזרעך יהיה בארץ לא להם, שזה ענין "ויתערבו בגוים, וילמדו מעשיהם", היינו שיהיו תחת שליטת הגויים, שגם הם כשיהיו תחת שליטתם, ימשיכו בחי' ג"ר דחכמה.
וזה ענין גלות מצרים, שגם ישראל המשיכו בחי' ג"ר דחכמה. וזה הגלות שלהם, שנמשך בחי' חושך.
ויציאת מצרים היתה על ידי מכת בכורות, שענין בכור הוא סוד ג"ר דחכמה, והשי"ת הכה את בכורי מצרים. וזה ענין דם פסח ודם מילה.
וזה מה שכתב הזוהר (אמור אות קל): בשעתא דקב"ה הוה קטיל לבוכרי דמצראי וכו', ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא, אתגזרו, ואשתתפו בכנסת ישראל.
שענין קו שמאל נקרא בחינת ערלה, משום שסותם את האורות. לכן בעת שהרג את הבכור, היינו שביטל את הג"ר, אז ישראל למטה אתגזרו, היינו חיתוך הערלה. שזה נק' בחי' דין דדכורא, שסותם את האורות, ורק ע"י מילה באיזמל, שהוא בחי' ברזל, הנקרא דינין דנוקבא, אזי מבטלין לדינין דדכורא, ואז נמשך להם בחי' ו"ק דחכמה.
זאת אומרת, בתחילה מוכרחין להמשיך בחי' שלמות, היינו ג"ר דחכמה, ואי אפשר להמשיך חצי מדרגה. וזה מוכרח להיות דוקא ע"י המצריים. וזה נק' גלות, שגם היהודיים מוכרחין להיות תחת שליטתם. ואחר כך ע"י יציאת מצרים, היינו תיקון של מסך דחיריק, אז יוצאים משליטתם, היינו שהמצריים בעצמם צועקים "קומו צאו". וזהו: "אני ולא שליח", אני היינו המלכות, שהיא סוד מנעולא, שהיא מבטלת את הג"ר ועל ידי זה יש התכללות שמאל בימין וימין בשמאל.
וזהו: מאן דבעי לקדושי אשה, היינו בחי' חכמה, הנקראת בחי' שמאל, לידבר בחי' עם הארץ בהדיה. בשביל שהוא נמצא בבחינת ימין שהיא אמונה, והוא רוצה בחינת השגה. אזי דוקא על ידי עם הארץ, הוא יכול להמשיך בחינת חכמה, משום שיש לו תשוקה, אך לבחי' השגה, ולא לבחינת אמונה.
קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול [שיר השירים ה, ה]. מור, היינו (והיו עיניך רואות את מוריך) "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך". וידי, היינו בחינת השגה. ואצבעותי, בחי' ראיה, מלשון "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר הנה אלהינו זה". על כפות המנעול, היינו בחינת מנעולא.