תוכן

דבר העיקרי והיסודי הוא להגדיל את החסרון, כי זה היסוד שעליו נבנה כל הבנין, וחוזק הבנין נמדד לפי היסוד.
יען כי דבר המחייב לאדם ליתן יגיעה, יש הרבה גורמים, אבל אינם למטרה, לכן היסוד מקלקל את כל הבנין. הגם שמשלא לשמה באים לשמה, אבל לאריכות זמן צריכין עד שיחזור למטרה. לכן צריכין לראות שהמטרה תהיה תמיד נגד עיניו, כמו שכתוב בשו"ע (או"ח רמ"א א, א): שויתי ה' לנגדי תמיד, שאינו דומה מי שיושב בבית, למי שעומד בפני המלך. שמי שמאמין במציאות השי"ת שמלא כל הארץ כבודו, אזי הוא מלא ביראה ואהבה, ואינו צריך לשום הכנות והתבוננות, רק שהוא בטל להמלך בתכלית הביטול מצד הטבע ממש.
כמו שאנו רואים בגשמיות, שמי שאוהב את חברו אהבה אמיתית אזי אכן הוא משתוקק אליו ורק חושב רק בטובת חברו, ומונע את עצמו ממה שאינו מצמיח טובה לחברו, והכל נעשה בלי שום חשבונות, ואינם צריכים מוח גדול לזה, מפני שזה טבעי, כמו אהבת האם לבנה, שכל מגמתה לטובת בנה, ואינה צריכה שום הכנות ומוחין לאהוב את בנה, יען שדבר טבעי אינו צריך לשכל שיחייב את הדבר, אלא שנעשה מצד החושים בעצמם, שהחושים בעצמם עובדים במסירות נפש ממש, שכן הוא בטבע, שמחמת אהבה לאיזה דבר מוסרין את נפשם עד שמגיעין למטרה, וכל זמן שאינם משיגים, חייהם אינם חיים.
לכן מי שמרגיש כמו שכתוב בשו"ע, שיהא אצלו דומה לעומד לפני המלך וכו', בטח שהוא שלמות, ז"א שיש לו אמונה. וכל זמן שאין הוא מרגיש שעומד בפני המלך אזי הוא ח"ו להיפך.
לכן צריך האדם לראות שעבדות הראשונה תהא שיצער עצמו על שאין לו אמונה כראוי. וחסרון אמונה הוא היסוד שלו. וצריך ליתן תפילות ובקשות ויגיעות שירגיש את החסרון הזה. שאם אין לו חסרון - ז"א שאין לו כלי לקבל את המילוי. וצריך להאמין שהקב"ה שומע תפילת כל פה, ושהוא גם כן יוושע באמונה שלמה.