תוכן

שמעתי ו' תרומה תש"ג
כתוב (ויקרא ט"ז ח'): "ונתן אהרן על שני השעירם גרלות, גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל". ​ואצל המן כתוב (אסתר ג' ז'): ​"הפיל פור, הוא הגורל".
גורל הוא נוהג במקום שלא יכולים לברר בשכל, מטעם שאין הדעת מגעת שם, שיוכלו לברר, מהו טוב, ומהו רע. אז עושים גורל, שסומכים עצמם לא על השכל, אלא מה שהגורל אומר להם. נמצא לפי זה כשמשתמשים במילת גורל, זה בא להשמיענו שהולכים עכשיו למעלה מהדעת.
ענין ז' אדר שבו נולד משה, ובו מת משה. יש להבין מהו הפירוש של אדר, והוא מלשון אדרת, כמ"ש אצל אליהו: "וישלך אדרתו אליו" (מלכים א' י"ט י"ט). ואדרת היא "כאדרת שער" [בראשית כ"ה כ"ה], שהיא בחינת שערות ודינין, שבבחינת העבודה הן דיעות ומחשבות זרות, המרחיקות את האדם מהקב"ה, וכאן נוהג ענין התגברות עליהן. ואע"פ שהוא רואה הרבה סתירות שנמצאות בהשגחתו ית', מכל מקום הוא צריך להתגבר עליהן, ע"י אמונה למעלה מהדעת, ולומר שהן השגחה בבחינת טוב ומטיב.
וז"ס שכתוב אצל משה [שמות ג' ו']: "ויסתר משה פניו", היינו שראה כל הסתירות, והחזיקן על ידי התאמצות בכח האמונה למעלה מהדעת. וכשארז"ל [ברכות ז' ע"א]: בשכר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט", זכה ל"תמונת ה' יביט".
וז"ס מ"ש [ישעיהו מ"ב י"ט]: "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי". ידוע כי עינים נקראות דעת ושכל, היינו עיני השכל, כי דבר שמבינים בשכל, אומרים: הלא אנחנו רואים, שהשכל והדעת מחייבים אותנו לומר כך. לכן מי שהולך למעלה מהדעת, דומה כאילו אין לו עינים, והוא נקרא עוור, היינו שעושה עצמו כעוור. וכמו כן מי שלא רוצה לשמוע מה שהמרגלים אומרים לו, ועושה עצמו כחרש, הוא נקרא חרש. וז"ש: "מי עוור כעבדי, ומי חרש כמלאכי". אלא שהאדם אומר: "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" [תהילים קט"ו ה'-ו'], היינו כנ"ל, שלא רוצה לציית למה שהשכל מחייב, ולא למה שהאזניים שומעות, כמ"ש אצל יהושע בן נון, שלא נכנס דבר רע באזניו מעולם.
וז"ע אדרת שער, שיש לו הרבה סתירות ודינין, וכל סתירה נקראת שער, שתחת כל שער יש גומה, זאת אומרת שעושה נקב בראש. כלומר שהמחשבה זרה בוקעת ונוקבת את ראשו. וכשיש לו הרבה מחשבות זרות זה נקרא שיש לו הרבה שערות, וזה נקרא אדרת שער.
וז"ס מש"כ אצל אלישע (מלכים א' י"ט): "וילך משם, וימצא את אלישע בן שפט, והוא חורש, שנים עשר צמדים לפניו, והוא בשנים העשר. ויעבור אליהו אליו, וישלך אדרתו אליו". (ופירושו של צמדים הוא זוג הבקר, היות שהיו חורשים בשני בקר ביחד, שהם נצמדים, זה נקרא צמד בקר). בקר פירושו ביקורת, ושנים עשר ה"ס שלימות המדרגה, (כמו י"ב חדש י"ב שעות), היינו שכבר יש לו כל בחינת השערות, שאפשר להמצא בעולם, שאז מן השערות נעשה אדרת שער. אלא אצל אלישע היה זה מבחינת בוקרו של יוסף. כמ"ש [בראשית מ"ד ג']: "הבקר אור והאנשים שלחו, המה וחמריהם". כלומר שכבר זכה, להאור השורה על הסתירות האלו. היות כי על ידי הסתירות הנקראות ביקורת, בשהוא רוצה להתגבר עליהן, זה הוא ע"י המשכת אור עליהן (וזה כמ"ש "הבא לטהר מסייעין אותו"). וכיון שכבר המשיך האור על כל הבקורת, ואין לו עוד מה להוסיף, כי כבר נשלמה אצלו כל הבקורת, אז הבקורת והסתירות כלין מאליהן, וזהו לפי הכלל, שאין שום פעולה לבטלה, היות שאין פועל בלי תכלית.
ובאמת יש לדעת מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות, אחרת אי אפשר לו להתגבר. וזה נקרא רוממות השי"ת שממשיך, בזמן שיש לו הסתירות הנקראות דינין, כלומר שהסתירות יכולות להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהן, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא שהדינין האלו הם הגורמים, להמשכת רוממות ה'. שז"ס מ"ש: "וישלך אדרתו אליו", היינו שאח"כ היה מיחס את כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה כדי להמשיך אור עליון עליהן.
אולם זה יכולים לראות רק אח"כ, היינו לאחר שכבר זכה להאור, השורה על אלה הסתירות והדינין שהיו לו מתחילה, כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום לאור העליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל רוממות השי"ת שהשיג היתה בגלל השערות והסתירות שהיו לו. וז"ס "אדיר במרום ה'" [תהילים צ"ג ד'], כלומר שע"י האדרת, זוכים לרוממות ה'. וז"ס "רוממות אל בגרונם" [תהילים קמ"ט ו'], כלומר שע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה, כי בלי דחיפה האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא. משא"כ אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר. שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע, היות שלמצב אליו ירד, הוא לא יכול להסכים להשאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה'. וזה גורם לו להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות. נמצא שכל פעם ע"י השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה את שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מדות של רחמים.
וז"ס "ורב יעבוד צעיר" [בראשית כ"ה כ"ג], וכמו"כ "רשע וכו' יכין, וצדיק ילבש" (איוב כ"ז י"ג, י"ז), כמו"כ "ואת אחיך תעבוד" [בראשית כ"ז מ']. זאת אומרת שכל העבדות היינו הסתירות שהיו, שהן היו נראות כאילו מפריעות לעבודת הקודש, אלה שהיו עובדות נגד הקדושה. רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה' השורה על אלו הסתירות, רואים להיפך שהן היו משמשות להקדושה. כלומר שעל ידן היה מקום שהקדושה יכולה להתלבש בהלבושים שלהן, שזה נקרא רשע יכין, וצדיק ילבש, כלומר שהן נתנו הכלים והמקום עבור הקדושה.
ובזה יש לפרש משרז"ל (חגיגה ט"ו ע"א): "זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום". שפירושו: שלוקח הדינין והמחשבות זרות של חבירו. ויש לפרש על כל העולם, היינו שמטעם זה נברא עולם כל כך מלא, עם הרבה אנשים, שלכל אחד ואחד יש מחשבות משלו ודעות משלו, וכולם נמצאים בעולם אחד. זהו בכוונה, כדי שכל אחד ואחד יהיה כלול מכל המחשבות של חבריו, שעי"ז בזמן שהאדם עושה תשובה, יהיה הריוח מזה ההתכללות, היות שהאדם כשרוצה לעשות תשובה, הוא מוכרח להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, היות שהוא בעצמו נכלל מכל הדיעות והמחשבות זרות של כל העולם כולו. וז"ש: נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום. שפירושו שבזמן שהיה עדיין רשע, שזה נקרא נתחייב, שאז היה חלקו עצמו של שערות וסתירות ומחשבות זרות, וכמו"כ היה נכלל מחלק חבירו בגיהנום, כלומר שהיה נכלל מכל הדיעות של כל האנשים שישנם בעולם. ולכן אח"כ כשזכה ונעשה צדיק, זאת אומרת לאחר שעשה תשובה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, ויש לו חלקו וחלק חבירו בגן עדן. וזהו מטעם שמוכרח להמשיך אור עליון, גם בשביל המחשבות הזרות של כלל האנשים שבעולם, היות שהוא נכלל מהם, והוא צריך להכריע אותם לכף זכות, וזה הוא דוקא כנ"ל, ע"י המשכת אור עליון על הדינין האלו של הכלל. ואף על פי שהם בעצמם, אינם יכולים לקבל את האור הזה שהוא המשיך עבורם, מטעם שאין להם כלים מוכנים לזה, אבל הוא המשיך בשבילם גם כן.
אולם יש להבין: לפי הכלל הידוע, שכל הגורם להמשכת אורות במדרגות עליונות, אומרים בשיעור שגרם אור בהעליון, אז הוא גם כן מקבל מהאורות האלו, מסיבת שהוא היה הגורם, ולפי"ז גם הרשעים היו צריכים לקבל חלק מהאורות ממה שגרמו לצדיקים!
ובכדי להבין זה, צריכים להקדים את ענין הגורלות, שהיו שני גורלות, כמ"ש גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. כידוע שענין גורל הוא למעלה מהדעת, לכן בזמן שהגורל הוא למעלה מהדעת, זה גורם שהשני יהיה לעזאזל. שז"ס "וסער על ראש רשעים יחול" [ירמיה כ"ג י"ט], היות כי הוא המשיך על ידי הסתירות הללו את אור העליון, נמצא שעי"ז מתרבה רוממות ה', וזה אצל הרשעים חסרון, יען כל חשקם הוא רק בתוך הדעת, וכשמתרבה האור שבא על היסוד שלמעלה מהדעת, ממילא הם כלין והולכים ומתבטלים, לכן אין לרשעים אלא זה, שעזרו לצדיקים להמשיך את רוממות ה', ואחר כך הם מתבטלים. וזה נקרא זכה, לוקח חלקו וחלק חבירו בגן עדן.
(הגה: מכאן משמע שרק מי שעזר לעשות את התיקון, שתהיה מציאות התגלות האור ע"י מעשים טובים. לכן הפעולה הזו נשארת בקדושה, והוא מקבל מה שגורם למעלה, שיהיה מקום של התפשטות האור. אז התחתון מקבל מה שגורם לעליון, משא"כ הסתירות והדינין הם מתבטלים, היות שבאה במקומם רוממות ה' המתגלה על למעלה מהדעת. והם [הרשעים] רוצים דווקא שיתגלה על כלים של תוך הדעת, האור על כלים של תוך הדעת, לכן הם מתבטלים, כך אפשר לפרש). אולם גם המחשבות הזרות מה שהכלל גרמו שימשיך רוממות עליהם, האור הזה נשאר עבורם, וכשיהיו ראויים לקבל, הם יקבלו גם מה שכל אחד ואחד גרם להמשכת אור העליון עליהם.
וזהו ענין האורחא דאזיל בפלוגתא דשערא, המובא בזה"ק, (חלק ט"ו עמ' נ"ו, בסולם אות ל"ג) שהוא מחלק לימין ושמאל. ושני השעירים היו ביום הכפורים, שה"ס תשובה מיראה. וכן היה הגורל ​בפורים, שה"ס תשובה מאהבה, היות שהיה אז לפני בנין בית המקדש, והיו צריכים אז לתשובה מאהבה. והיה מוכרח להיות מקודם צורך שיעשו תשובה, שהצורך לזה גורם דינים ושערות. וז"ס שמלמעלה נתנו שליטה להמן בסוד [סנהדרין צ"ז ע"ב]: "הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב", דהיינו אני מעמיד עליכם שליטה שתשלוט עליכם. וזהו שכתוב: שהמן "הפיל פור הוא הגורל" בחדש אדר, שהוא סוד הי"ב, בסוד י"ב בקר הכתובים אצל אלישע כנ"ל, שש שש המערכת, שהוא חדש אדר, בסוד אדרת שער, שהם הדינים הכי גדולים. מזה ידע המן שהוא ינצח את ישראל, היות שבחדש אדר מת משה, אבל לא ידע שבו נולד משה, בסוד "ותרא אותו כי טוב הוא" [שמות ב' ב'], היות שבמצב הכי קשה, כשמתחזקים, זוכים אז לאורות היותר גדולים הנקראים רוממות ה'. וז"ס שש משזר, היינו כיון שזכו להאורחא דאזיל בפלגותא דשערא, שש שש המערכת, אז מש-זר, מלשון ומש זר, שה"ס הסטרא אחרא. זאת אומרת, הזר שהוא הס"א התבטל והלך לו, מטעם שכבר גמר את תפקידו.
נמצא שכל הדינים והסתירות לא באו אלא לגלות את רוממות ה', לכן יעקב שהוא איש חלק בלי שערות, לא היה יכול לגלות את רוממות ה', מטעם שלא היה לו גורם וצורך להמשיכן. ומסיבה זו לא היתה ליעקב יכולת לקבל הברכות מיצחק, מטעם שלא היו לו כלים, ואין אור בלי כלי, לכן יעצה לו רבקה שיקח את בגדי עשו. וז"ס "וידו אוחזת בעקב עשו" [בראשית כ"ה כ"ו], זאת אומרת הגם שלא היו לו שום שערות, אבל הוא לקח אותן מעשו. וזהו מה שראה יצחק ואמר [בראשית כ"ז כ"ב]: "הידים ידי עשו", אבל "הקול קול יעקב", היינו שמצא חן בעיני יצחק התיקון הזה שעשה יעקב, ומזה נעשו לו כלים לקבל את הברכות.
וזה ענין שאנו צריכים לעולם כל כך גדול, עם הרבה אנשים, וזהו בכדי שכל אחד יתכלל בחבירו. ומזה יוצא שכל אדם פרטי נכלל ממחשבות ורצונות של עולם מלא, ומטעם זה נקרא האדם עולם קטן בפני עצמו, והוא מטעם הנ"ל. וז"ע לא זכה, היינו בזמן שהאדם עדיין לא זכה, נוטל חלקו, וחלק חברו בגיהנום, היינו כנ"ל, שהוא נכלל מהגיהנם של חברו. ועוד יותר מזה שאפילו כבר תיקן חלקו בגיהנום, אם לא תיקן חלק של חברו, זאת אומרת ממה שנכלל מהעולם עדיין לא תיקן, אין הוא עדיין נקרא שלם.
ובזה מובן, הגם שיעקב מבחינת עצמו היה חלק בלי שערות, מכל מקום הוא אוחז בעקב עשו, זאת אומרת שנוטל השערות מזה שנכלל מעשו כנ"ל, ולפיכך בעת שהוא זוכה לתקנם, נוטל חלק חברו בגן עדן, הכוונה לשיעור רוממות האור עליון, שהמשיך על השערות של הכלל, הוא זוכה לזה, הגם שהכלל עוד לא יכולים לקבל, מטעם שחסרה להם ההכשרה לזה.
ובהאמור נבין את ענין הויכוח של יעקב ועשו, שעשו אמר "יש לי רב", ויעקב אמר "יש לי כל", היינו שש שש המערכת, היינו תוך הדעת ולמעלה מהדעת, שה"ס (חסר הסיום בסטנסיל)