תוכן

תשמ"ו מאמר ו
בזהר הק' (תולדות דף נ"ג, אות קכ"ב-ד' ובהסולם) אומר וז"ל, ר' אלעזר פתח ואמר, אשרי אדם עוז לו בך וכו', אשרי האדם שמתחזק בהקב"ה, ושם מבטחו בו, יכול כחנניה מישאל ועזריה וכו', אפשר לפרש את הבטחון על דרך שאמרו חנניה וכו', שבטחו ואמרו הן איתי אלהנא וכו', דהיינו, שבטחו, שהקב"ה יצילם בודאי מכבשן האש, ואומר, שאינו כן, אלא בוא וראה, אם לא יצילם ולא יתייחד עליהם הקב"ה, נמצא שלא יתקדש שמו של הקב"ה בעיני כל וכו', אלא אחר שידעו שלא אמרו כראוי, חזרו ואמרו והן לא ידיע להוי לך מלכא וכו', דהיינו, שאמרו בין שיציל ובין שלא יציל, יהיה ידוע לך, שלא נשתחוה לצלם.
אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך, אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך, כאשר ישתדל במצות התורה, וישתדל ללכת בדרך האמת, וכיון שאדם בא לטהר, עוזרים לו, ובזה יבטח בהקב"ה, שהוא יעזור אותו, ויבטח בו ולא ישים מבטחו באחר זולתו, ועל זה כתוב עוז לו בך.
מסילות בלבבם, פירושו, שיעשה את לבו כראוי, שלא יבוא בו הרהור זר, אלא כאותה מסילה המתוקנת לעבור בה, לכל מקום שצריכים, הן לימין והן לשמאל, וכן יהיה לבו, כלומר, שבין אם הקב"ה יעשה עמו טובה או להיפך, יהיה לבו מוכן ומתוקן, שלא יהרהר אחר הקב"ה בשום פנים שבעולם.
ד"א אשרי אדם עוז לו בך, הוא כמו שאתה אומר, ה' עוז לעמו יתן, שפירושו תורה, ועז לו בך, פירושו, שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא וכו', מסילות בלבבם הוא כמו שאתה אומר, סולו לרוכב בערבות ביה שמו, שפירושו, לרומם לרוכב בערבות, וכן מסילות בלבבם פירושו, שאותה התורה שהוא עוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשותו מכובד וחשוב בעולם וכו', דהיינו, שיכוון בלבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמ"ש ומלאה הארץ דעה את ה', ואז יקויים והיה ה' למלך על כל הארץ, עכ"ל.
ולפי הנ"ל קשה להבין את ענין הבטחון, מה שהזהר הקדוש מפרש לנו, ואומר "אלא לא יבטח אדם ויאמר הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך", הלא אנו רואים, אם מי שהוא מבקש מחבירו, שיעשה לו איזה טובה, ואם האדם הזה הוא ידיד שלו, ויודע שיש לו לב טוב, אז הוא בוטח באדם זה שיעשה את מבוקשו, אבל איך שייך לומר שהוא בוטח בו, אפילו שלא יעשה את מבוקשו, כמו שכתוב אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו.
ועוד קשה להבין במה שאומר, ולא ישים מבטחו באחר זולתו, ועל זה כתוב עוז לו בך, וזה צריכים להבין, כי מצד אחד הוא אומר, שלא יאמר שהקב"ה יצילנו, שפירושו, שהבטחון צריך להיות אפילו כשאינו מצילו, כעין חנניה וכו', ומה שייך לומר אז על הספק, שלא יבטח באחר, שמשמע שאחר בודאי יעזור ויציל אותו, זאת אומרת, כאילו יש מי שהוא, שכן יכול להצילו בודאי, בלי שום ספק, ולכן יש איסור לבטוח באחר, רק שיבטיח עצמו בה', אף על פי שאינו יודע אם ה' יצילו כנ"ל, ואיך שייך לומר, שיש מי שהוא, שיכול להצילו, הלא מביא דוגמא מחנניה מישאל ועזריה, ושם איך שייך לומר, שלא יבטחו באחר, משמע כאילו שיש מי שהוא בעולם, שיכול להציל אותם מכבשן האש, היתכן לומר כך.
וכדי להבין את דברי הזה"ק, צריכים להקדים את מטרת הבריאה, היינו שיש מטרה מצד הבורא, מה שהבורא רצה מהבריאה, וגם יש מטרה מצד הנבראים, היינו לאיזה מטרה הנבראים צריכים להגיע, שנגיד, שהם באו להמטרה שלהם, היינו לשם מה שהם נבראו.
וזה ידוע, שהמטרה מצד הבורא הוא, היות שרצונו להטיב לנבראין, לכן ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג, והיות שרצה שההטבה שהוא נותן להם, יהיו בהשלימות, לכן עשה תיקון, שמטרם שהנבראים יכלו לקבל בע"מ להשפיע, לא יקבלו שום שפע, הנקרא טוב ועונג, וזהו מטעם, שמטבע הענף להדמות לשורשו, והיות שהשורש של הנבראים הוא להשפיע להנבראים, לכן בזמן שהנבראים יעסקו בקבלה, הם ירגישו אי נעימות.
ומשום זה נעשה תיקון, המכונה צמצום ומסך, שרק ע"י זה שהנבראים יקבלו בעמ"נ להשפיע, אז הם יכולים להנות מהטוב ועונג שהיה במחשבת הבריאה.
ומטרת הנבראים הוא, שהם צריכים להגיע לבחינת דביקות, המכונה השתוות הצורה, דהיינו, כמו שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, כמו כן צריכים הנבראים גם כן להגיע, שיהיו כל רצונם להטיב לה'.
ומשום זה, אלה אנשים שרוצים להכנס לדרך האמת, שיגיעו לבחינת הדביקות, צריכים להרגיל עצמם, שכל המחשבה דיבור ומעשה שלהם יהיו על הכוונה, שע"י זה שהם עושים מעשי המצות ועוסקים בתורה, יצמח מהעבודה זו נחת רוח להבורא, ואסור להם לעשות חשבון, מה שהם יכולים לקבל מהבורא, עבור זה שהם רוצים לתת לו נחת רוח, זאת אומרת, שלא יעלו על מחשבותיהם, מה הבורא יתן להם, שיהיה להם היכולת להוציא מרשותו של הבורא לרשות שלהם, שזה יגרום להם שיעשו שתי רשויות, היינו רשות הבורא ורשות של הנבראים, שזהו ההיפך מבחינת הדביקות, שדביקות פירושו יחוד, שמשני דברים נעשה דבר אחד, בזמן שהם מתאחדים זה בזה, משא"כ שתי רשויות זהו פירוד, ובזה שהם חושבים על עצמם, היינו לקבל משהו מהבורא לתוך הרשות שלהם, נמצא, מהקבלה זו הם נעשים יותר נפרדים, מכפי שהיו עד עכשיו.
ובזה מובן לנו דברי הזה"ק, שאמרו על פסוק וחסד לאומים חטאת, משום שכל טיבו דעובדין לגרמייהו עובדין, ומתעוררת השאלה, מדוע כשהם עוסקים בחסד, היינו שעוסקים בדברים דלהשפיע, שעושים חסד, ומדוע לא די שנגיד, שלא מקבלים שכר על זה, משום שאין כוונתם למעשה החסד, אלא כוונתם על התמורה שהם יקבלו תמורת זה, שזה נקרא לגרמייהו, שפירושו, שעוסקים בחסד הוא לא על הכוונה לעשות טוב להשני, אלא כוונתם הוא, שע"י זה שעושים דבר טוב להשני, הם יקבלו איזה תמורה, לא חשוב שיקבלו כסף או כבוד וכדומה, העיקר שיקבלו תמורה עבור הרצון לקבל שלהם, אבל צריכין להבין, היות שמכאן משמע, משאמר חטאת, שהיה יותר טוב אם לא היו עושים את החסד, היתכן לומר כן, הלא אין שום עבירה בזה שעושים חסד, אם כן מדוע נקרא זה חטאת.
ולפי מה שהסברנו, באנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, היינו לזכות לדביקות ה', שרוצים בהשתוות הצורה, נמצא, כשהם בשב ואל תעשה, לא דורשים שום דבר לתוך כלי קבלה שלהם, אם כן אין הם עושים שום פעולה שיתרחקו מה', משא"כ כשעושים איזה פעולה של חסד, נמצא, שע"י זה הם מבקשים שהקב"ה יתן להם איזו תמורה לתוך כלי קבלה שלהם, נמצא, שהם דורשים דבר שיפריד אותם מה', ולפי זה נקרא החסד חטאת [אבל אין הכוונה על תורה ומצות, כי בתורה ומצות, אמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה].
אולם לפי הכלל, בלי תענוג אי אפשר לעשות שום פעולה, אם כן איך יכולים לעבוד בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לרשות של עצמו שום תמורה, אלא להיבטל אליו ולבטל את רשות של עצמו, ולא ישאר רק רשות היחיד, היינו רשותו של הקב"ה, אם כן מהו החמרי דלק שיתן להם כח עבודה, שיוכלו לעבוד בעמ"נ להשפיע.
אלא החמרי דלק, שיתן כח לעבודה, צריך להיות מזה שהאדם משמש את המלך, ולפי חשיבותו של המלך, היות שהקב"ה נתן כח בהטבע, שיש תענוג גדול מזה שמשמשים אדם חשוב, ולפי חשיבותו של המלך, כן האדם מרגיש את התענוג, זאת אומרת, אם האדם מרגיש שהוא משמש מלך גדול, בשיעור זה מתגדל הנאה שלו, לכן כל כמה שהמלך חשוב ביותר, כן הוא מקבל יותר הנאה ותענוג מעבודתו.
ותענוג זה שמקבל משמושו של המלך הוא, שכל מה שהמלך גדול ביותר, הוא רוצה יותר להיבטל אליו, נמצא, כל הנאה ותענוג שהוא מקבל, לא נכנס לרשותו של אדם, אלא לפי גדלותו וחשיבותו של מלך, בשיעור זה הוא רוצה להיבטל להמלך, ואין כאן אלא רשות אחת, הנקרא רשות היחיד, משא"כ כשהוא רוצה לקבל איזה תמורה מהמלך עבור עבודתו, יש לו אז שתי רשויות, נפרדות זו מזו, נמצא, במקום שהאדם צריך להגיע לדביקות ה', הוא מגיע לפירוד מה', שהוא ממש דרך הפוך מהמטרה, שהנבראים צריכים להגיע אליה.
נמצא הסיבה שנותן לו כח העבודה, הוא רק זה שיכול להשפיע להמלך, אבל מטרם שהאדם הגיע לידי הרגשת גדלות ה', אז יש להם מלחמות עם הגוף, היות שהוא לא מסכים לעבוד בלי תמורה, ולעבוד מטעם שיש תענוג גדול, בזה שמשמשים את המלך, זה אין לו, מטעם שחסר לו הרגשת גדלות המלך, ויותר אמת הוא, מטעם שחסר לו אמונה, היינו להאמין שיש מלך בעולם, וכמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב') וז"ל, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, עכ"ל. וכשיש לו אמונה, שיש משגיח בעולם, אז מתחיל החשבונות, מה גודלו וחשיבותו, ובזמן שיש לו אמונה, שיש משגיח בעולם, האמונה הזאת כבר מביא לו הרגשת החשיבות, אפילו שהוא לא עושה חשבון על גדלותו של ה', מכל מקום יש לו כבר כח עבודה לשמש לה'.
אולם היות שחסר לו אמונה, ואין לו אלא אמונה חלקית (עיין בהקדמה לתע"ס אות י"ד), והוא רוצה אז לעבוד בעמ"נ להשפיע, בא תיכף הגוף וצועק בקולי קולות, וכי אתה משוגע, שאתה הולך לעבוד בלי שכר, ומה שאתה אומר, שאתה רוצה לשמש את המלך, שזה בעצמו הוא שכר גדול, זה שייך לומר במי שמרגיש את המלך, שהמלך מסתכל עליו על כל תנועה ותנועה, מה שהוא עושה, שייך לומר, שהוא עובד מטעם שזהו זכיה גדולה לשמש את המלך, אבל לא אתה.
וזה גורם מלחמת היצר, שפעם הוא גובר על הגוף, ופעם הגוף גובר עליו, כי הוא טוען להגוף, כי זה שאני לא מרגיש את גדלות המלך, אתה אשם בדבר, היות שאתה רוצה לקבל הכל לתוך הרשות שלך, הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, ועל בחינה זו היה צמצום והסתר, שלא יכולים לראות שום דבר אמת, אי לזאת, תן לי לצאת מהרצון שלך, ונתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע, ובטח תראה אז חשיבות וגדלות המלך, ואז אתה בעצמך תסכים עמי, שכדאי להיות משמש להמלך, ואין שום דבר אחר בעולם יותר חשוב מזה.
ומשום זה, בזמן שהאדם רוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע ולא לקבל כלום, וכל החשבונות שלו, הוא בזה שיש הנאה להבורא מעבודתו, מה שהוא רוצה לעשות לו נחת רוח, ועל עצמו לא מסתכל כלום, ואיך אדם יכול לדעת, אם הולך באמת על דרך הזה, יכול להיות שהוא מרמה את עצמו, היינו, שכל כוונתו בעמ"נ לקבל, זאת אומרת, שהוא בבחינת משפיע על מנת לקבל, ולא הולך בדרך אמת, היינו לומר, שכל חשקו ומאויו הוא בכדי להיות משפיע בעמ"נ להשפיע.
ובזה האדם יכול לבקר את עצמו, היינו את כוונתו, כי בזמן שהוא מתפלל לה', שיעזור לו במלחמת היצר, שלא יבוא אליו היצר, וירצה לשלוט עליו עם הטענות שיש לו על עבודתו, הקב"ה יתן לו רק רצון להיות רוצה לעבוד בשבילו בכל לבבו ובכל נפשו, ובטח אין תפילה בלי בטחון, היינו שהקב"ה הוא שומע תפלה, אחרת אם אין לו בטחון שהקב"ה ישמע תפלתו, אין הוא יכול להתפלל, אם אין הוא בטוח שיש מי ששומע תפלתו.
ואז נשאלת השאלה, אם הוא רואה שאין תפלתו נשמעת, היינו שלא עונים לו על תפלתו, כמו שהוא מבין שצריכים לתת לו מה שהוא דורש, מטעם שהקב"ה הוא רחום וחנון, ואם הוא שומע, בטח היה נותן לו מה שהאדם דורש, ולפי זה מדוע הוא לא נענה על תפלתו, וכי אין הקב"ה שומע תפילה חס ושלום, היתכן לומר כך.
אלא שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלה, כמו שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה, כי אתה שומע תפלת כל פה עמך ישראל ברחמים, אלא צריכים להאמין במה שכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו', זאת אומרת, שהקב"ה יודע מה שטוב לאדם, היינו לשלימותו, ומה שיכול להפריע לשלימותו, אי לזאת צריכים לומר, שתמיד הקב"ה שומע ועונה לו, כפי מה שיהיה טוב לאדם, ואת זה הוא נותן לו, היינו אלו המצבים מה שהאדם מרגיש, צריכים להאמין שהקב"ה רוצה שהאדם ירגיש כך, משום שזה הוא לטובתו של האדם.
ונמצא, שעיקר הבטחון, שהאדם צריך לבטוח בה', הוא שבטח הקב"ה שומע תפלתו, ועונה לו על תפלתו, אלא לא לפי מה שהאדם מבין, אלא מה שהקב"ה מבין, שכדאי לתת לו, נמצא לפי זה, שעיקר הבטחון הוא לבטוח בה', שה' עוזר לכולם, כמו שכתוב ורחמיו על כל מעשיו, אבל אין הבטחון צריך להיות שהקב"ה יעזור לו כפי שכלו של האדם, אלא לפי ראות עיני ה', ויש אנשים, שחושבים שהבטחון הוא דוקא לפי מה שהאדם מבין שחסר לו, על זה צריך להיות מידת הבטחון שהקב"ה יתן לו, ואם לא מאמין, שהקב"ה מוכרח לעזור לו, כפי מידת שכלו של אדם, לא נקרא זה שהוא מאמין ובוטח בה', אלא דוקא האדם צריך להיות לו בטחון, דוקא כמו שהאדם רוצה.
ובזה נוכל להבין דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך, אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך וכו', ומביא ראיה מחנניה מישאל ועזריה, שאמרו, בין שיציל ובין שלא יציל, והזה"ק אומר שם, וכיון שאדם בא לטהר, עוזרים לו, ובזה יבטח בהקב"ה, שהוא יעזור אותו ויבטח בו, ולא ישים מבטחו באחר זולתו, ועל זה כתוב עוז לו בך, ושאלנו, מהו הפירוש ולא ישים מבטחו באחר, וכי יש אחר שיכול לעזור לו, שעל זה בא הציווי, שלא יבטח באחר, הלא הוא מדבר מענין בטחון מחנניה וכו', ומי היה יכול להציל אותם מכבשן האש, שמשום זה היה צריך ליתן איסור, שלא יבטח באחר.
אלא הענין הוא כנ"ל, כיון שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, הנקרא בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, אז הוא צריך להאמין, שהקב"ה יודע מה לתת לו, ומה לא לתת, כי בכדי שהאדם לא ירמה את עצמו, ויראה כל פעם, אם הוא הולך על דרך להשפיע נחת רוח להקב"ה, אז הוא צריך לראות את עצמו, באיזה מצב שהוא נמצא, הוא צריך להיות שבע רצון, והוא צריך לבטוח בה', שבטח זה הוא רצונו יתברך, אם כן לא חשוב לי באיזה מצב שאני נמצא, אלא אני צריך ליתן יגיעה ותפלה, על מה שהאדם מבין, ויבטח בה', שהקב"ה יעזור לו לטובת האדם, ומהו לטובת אדם, זה הוא ה' יודע, ולא האדם, ובזה יש יכולת להאדם, שיוכל לעשות על עצמו בקורת, על התעסקותו בתורה ומצות, אם כוונתו היא, משום שרצונו הוא בכדי להשפיע להקב"ה ולא לתועלת עצמו, היינו שאין כוונתו להיות משפיע בעמ"נ לקבל.
ומשום זה, בזמן שהאדם מסדר לעצמו את סדר עבודתו, והולך להתפלל לה', ובטח שצריך לבטוח בה', שה' מקבל תפלתו, אז הוא צריך לבטוח בה', היינו שמידת הבטחון הוא על דעתו של הקב"ה, ולא לבטוח באחר, ומי הוא האחר, הוא האדם בעצמו, היינו, שמידת הבטחון, שה' יעזור לו, צריכה להיות כפי שהקב"ה מבין, ולא כפי שהאדם מבין, והאדם נקרא אחר, כמו שאמרו חז"ל (סוכה מה ע"ב) וז"ל, ותניא, כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו, עכ"ל, שצריך להיות בלתי ה' לבדו, היינו, בלי הנאה עצמית, הנקרא קבלה, זאת אומרת, שאפילו כשהוא מכוון בהמצוה לשם השם, אלא הוא רוצה גם קצת לתועלת עצמו, הוא נעקר מן העולם.
ומה פירושו שנעקר מן העולם, וכי אלו שלא זוכים לכוון כל מעשיהם הם נעקרים מן העולם, וצריכים להבין, לאיזה עולם הם מתכוונים, ולפי מה שאנו לומדים, כוונתו העולם הנצחי, הנקרא עולמו של הקב"ה, שפירושו, ששם ניכר את שמו של הקב"ה, הנקרא טוב ומטיב, ששם מגולה מחשבתו יתברך, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, לכן למטרה זו ברא העולם, ומעולם ההוא, הוא נעקר, היינו שלא יכול לזכות, שיהיה מגולה אליו את הטוב והעונג, משום תיקון הצמצום, שהיה בכדי שהאדם יזכה לדביקות, הנקרא השתוות הצורה, ומשום זה, כשאדם רוצה לקבל גם כן קצת לתועלת עצמו, ובשיעור הזה הוא מתרחק מדביקות ה', וממילא לא יכול לזכות לטוב ועונג שישנם במטרת הבריאה, לכן הוא נעקר מעולם ההוא.
היוצא מכל הנ"ל, שאם האדם רוצה לדעת, אם הוא לא מרמה את עצמו, ורוצה לעבוד לה' בכוונה רק להשפיע נחת רוח להבורא, ואומר הזה"ק, שבזמן שהוא מתפלל לה' שיעזור לו, ובודאי צריך להיות לו בטחון, שה' יעזור לו, אחרת, אם הוא לא בוטח, איך אפשר לבקש, אם אין הוא בוטח שה' יעזור לו, אחרת אין מקום לתפלה, כי אין האדם יכול להתפלל ולבקש טובה ממי שהוא, אם הוא לא יודע שהאדם הזה יש בידו לעשות לו את הטובה, לכן בטח שמוכרח להיות בטוח, בזמן שהוא מתפלל לה', שבטח יעזור לו להאדם, ואם האדם רואה, שהקב"ה לא עזר לו, כמו שהאדם מבין, לכן הוא מהרהר אז על הקב"ה, שחס ושלום הוא לא שומע תפלה, לכן אומר הזה"ק, שהוא צריך להתפלל ולבטוח בה', שבטח שה' יעזור לו כמו שה' מבין, כיון שהאדם הזה הוא רוצה דוקא לעסוק בענינים שהם רק לטובת ה' ולא לתועלת עצמו, אם כן מה הוא ההבדל איך שהוא עובד ומשפיע לה', זאת אומרת, הוא צריך להאמין, שאם הקב"ה מבין, שיהיה לתועלת האדם, אם יעבוד באיזה מצב שהוא נמצא, ולא חשוב הוא את מה שהאדם מודד, שמזה יהיה להקב"ה יותר הנאה, באם יעזור לו לפי הבנת האדם, מה שהאדם מבין, שמזה יהיה להקב"ה יותר הנאה, אלא הוא צריך לבטוח בה', שה' יעזור לו כפי הבנת הקב"ה, וזה נקרא בלשון הזה"ק "אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך", שפירושו, מה שהקב"ה מבין, שרק במצב כזה צריך האדם להמצא, ועל המצב שבו הוא נמצא, הוא צריך לבקש מה' שיעזור לו, [היינו שבמצב, שבו הוא נמצא, והוא מבין, שזה חסר לו, את זה שהוא מבין, את זה הוא יבקש, רק ה', הטוב בעיניו יעשה], כי מתי שייך לומר, שהוא מסכים לרצון ה', ולא יתעקש לומר, שהוא רוצה שה' יעזור לו כרצונו של האדם, זה דוקא שהאדם מבקש, מה שהאדם מבין, ומתפלל שה' יעזור לו כמו שהוא מבין, ומכל מקום הוא מבטל רצונו בפני רצון ה', אז שייך לומר שהוא שם מבטחו בה', שיעזור לו כמו שצריך, היינו כפי מה שה' מבין, ולא כפי מה שהאדם מבין, וזה נקרא בטל רצונך מפני רצונו, כשארז"ל (אבות פרק ב'), משא"כ אם אין לו שום רצון להגיע לאיזה מטרה בעת שהוא מתפלל לה', שהוא יעזור לו להגיע אליה, וממילא לא שייך לומר שיבטל את רצונו מפני רצון ה', ולומר, אני רוצה מה שאני רוצה, ומה שאני מבין שחסר לי, ואתה תעשה לי כמו שאתה מבין, אז שייך לומר, שהוא מבטל את רצונו מפני רצון ה'.
אבל בשביל מה צריכים שהאדם יבטל את רצונו, ואם אין לו רצון, שיהיה לו מה לבטל, משמע כאילו שאין זה שלימות, הלא אדרבה, השכל מחייב, אם האדם מסכים לרצון ה', בודאי הוא יותר טוב, מכפי שיש לו רצון אחר מרצון ה', והוא צריך לבטלו, כאילו יש לו דבר רע, וצריך לבטל את הרע, הלא היה יותר טוב, אם לא היה לו רע בכלל, אלא הענין הוא, כי ידוע שהכלי הרוחני, שתהיה מוכשרת לקבל שפע של טוב ועונג, צריך להיות בה ב' תנאים, א' שיהיה לה בחינת עביות, שהיא הרצון לקבל הנאה ותענוג, ב' שיהיה לה מסך, היינו שלא לקבל כפי חשקו ורצונו, מה שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, אלא כפי מה שיהיה מזה הנאה להבורא, שזה מכונה לקבל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.
אולם אם אין לו כלי קבלה, היינו שאין לו השתוקקות לקבל הנאה ותענוג, אז הוא לא מוכשר לקבל שפע מלמעלה, כי אין מילוי בלי חסרון, ומשום זה מוכרחים להשתדל לעשות לעצמו חסרון, להשתוקק שהבורא יקרב אותו ויתן לו מכל טוב, שיש בידו של הקב"ה לתת, והוא משתוקק לקבל את זה, ויחד עם זה הוא מבטל את רצונו, ובוטח בה', שבטח ה' יעזור לו, ויתן לו מה שהקב"ה מבין שזה הוא לטובתו, ולכן אין לו אז טענות, שהקב"ה לא עזר לו, כפי שהאדם מבין, וזה נקרא שמבטל רצונו ואומר, אני עושה את שלי, היינו מה שאני מבין שזהו לטובתי, ואני מבין ומאמין, שבטח הקב"ה יודע יותר טוב את מצבי, ואני מסכים ללכת ולעסוק בתורה ומצות, כאילו הקב"ה עזר לי, כפי שאני מבין שהוא צריך לענות לי על תפלתי, והגם שאני רואה, שעל מה שבקשתי הוא לא נתן לי שום מענה, ומכל מקום אני מאמין, שה' שמע את תפלתי ועונה לי, כפי מה שהוא טוב בשבילי.
ומשום זה אני צריך תמיד להתפלל, שה' יעזור לי, כפי שאני מבין, וה' עוזר לי, כפי מה שהוא מבין שטוב בשבילי, ולפי זה מתעוררת השאלה, היות שבין כך ובין כך הקב"ה עוזר כפי מה שהוא מבין, אם כן התפלה הזו, שהאדם מתפלל, למה לי, כיון שאין הקב"ה עונה על התפלה, מה שהאדם מתפלל, אם כן מה שהבורא מבין, שהוא יעשה, ומה מועיל תפלתו של האדם, ולאיזה תועלת הוא צריך את זה, שאנו נתפלל, על מה שאנו מבינים שחסר לנו, והוא עונה כמו שהוא מבין, כנ"ל.
אלא צריכים לדעת, כי ענין התפלה, מה שאנו מתפללים על מה שחסר לנו, ואנו יודעים בודאי מה שחסר לנו, ואנו רוצים שהקב"ה יענה לנו על תפלתנו, כפי מה שאנו מבינים, שאם הוא ימלא את בקשותינו, אנו נהיה אז אנשים מאושרים, כי כל מה שהיה חסר לנו, הכל נתן לנו.
יש לדעת שיש כלל, אין אור בלי כלי, פירוש, שאי אפשר להיות מילוי בלי חסרון, נמצא לפי זה, אפילו שנגיד שהאדם יודע מה שחסר לו, מכל מקום אין זה נקרא חסרון, שהחסרון הזה עומד להתמלאות, כי מה שהאדם חושב שחסר לו, עוד זה לא אומר שיש לו חסרון, כי החסרון משמע דבר שחסר לו ממש, אבל חסרון לא נקרא מה שאין לו, היות שיש הרבה דברים שאין לו לאדם, ומכל מקום עוד לא נבחן זה לחסרון, שיהיה שם מקום להתמלאות, על דרך משל, אדם, שהוא אזרח במדינה, ויש בחירות בהמדינה, את מי לעשות נשיא המדינה, ועשו את מי שהוא נשיא המדינה, והוא נשאר אזרח פשוט, ואין לו שום יסורים, בזה שלא עשו אותו נשיא המדינה, ויש אדם אחר בהמדינה, שהוא חשב שיעשו אותו נשיא המדינה, והשקיע הרבה כוחות בין הידידים ואנשי השם, שהם יהיו בעזרו להיות נשיא המדינה, ולבסוף עשה את מי שהוא נשיא המדינה, והוא נשאר רק עם הרצון שלו, בטח שיש הבדל בין אלו שני אנשים, הגם שלשניהם יש אותו שלילי, ששניהם אינם נשיאים, ומכל מקום יש הבדל עצום בין זה שהשקיע כוחות להיות נשיא ונשאר עם רצון בלי מילוי, להשני, הגם שאינו נשיא, אבל הוא לא מרגיש יסורים, בזה שלא עשו אותו נשיא, זאת אומרת, אפילו שירצה לעשותו נשיא, אין לו כלים לזה, שיהיו לו אמצעים איך להתנהג עם הנשיאות, אלא כלי להמילוי הוא הרצון להדבר, ורצון נקרא, שיש לו יסורים להדבר שהוא רוצה, ואפילו שיש לו רצון לאיזה דבר, וחושבים שזה כבר נקרא רצון, אבל זה עוד לא נקרא חסרון אמיתי, שיהא הרצון הזה מוכשר לקבל את המילוי.
והטעם הוא, כי חסרון נקרא יסורים במה שאין לו, והמילוי נקרא תענוג בזה שהשיג את מבוקשו, נמצא, שכפי היסורים שיש לו מהשלילה, באותו שיעור יכול להיות תענוג מהמילוי.
ועתה נבוא להבין את ענין התפלה, שאנו מתפללים, שה' יעזור לנו, כפי שאנחנו מבינים, ולהאמין במה שכתוב, כי אתה שומע תפלת כל פה, ויחד עם זה לבטוח בה', שהוא שומע תפלת כל פה, אבל לא לבטוח, שהקב"ה צריך לעזור כפי שהאדם מבין, אלא לבטוח בה', שהוא יעזור לו כפי שה' מבין, ושאלנו, אם כן התפלה שאדם מתפלל למה לי, כי ה' יעשה תמיד כפי שהקב"ה מבין, אלא ע"י התפלה מתרחב הרצון להמילוי, כי בריבוי תפלות מתרבה החסרון בהאדם, היינו שמתחיל להרגיש חסרון על זה שהוא מתפלל, כי כשהתחיל לבקש איזה מילוי על חסרונו, עוד לא היתה בעצמו ההרגשה, שחסר לו באמת את זה שהוא מבקש, אלא הוא ראה שאחרים מבקשים איזה מילוי, ושמע מהחברים שצריכים לבקש מה' איזה מילוי, אז גם הוא התחיל להתפלל לה', שיתן לו את מבוקשו, אבל שהוא ירגיש באמת, שחסר לו את מה שהוא מבקש, את זה עוד לא עלה על לבו.
אבל ע"י ריבוי התפלות שהוא נותן, אז הוא בעצמו מתחיל להתבונן, אם באמת חסר לו, מה שהוא מבקש, או זה רק דבר נוסף עליו, היינו שהוא רוצה מותרות, זאת אומרת, מה שהוא צריך ליהדות לעשות בהכרח, זה הוא עושה, אלא שהוא רוצה מותרות, היינו שיעשה חיים יותר טובים ברוחניות, ולא להיות איש פשוט, כמו הכלל, שהם עובדי ה'.
וההתבוננות זו בהתפלות, מה שהוא מתפלל, תביאהו להכרה, שהוא באמת נצרך לעזרת ה', שיעזור לו לקיים משהו ברוחניות, כי ע"י התפלות, שכל פעם שהוא מתפלל, מביאו לידי תשומת לב, שמתחיל להסתכל על עצמו, לשם מה הוא מתפלל, אלו התפלות, שסדרו הם לנו חז"ל, אם באמת חסר לי מה שהם אמרו, שעל זה אנו צריכים להתפלל, או שחסר לי שאר דברים, היינו שחסר לי דברים מה שהגוף שלי מבין, שצריך לבקש עליהם, נמצא, שריבוי תפלות, מה שהוא נותן, הוא מתחיל אז לקבל חסרון אמיתי, עד שהוא מרגיש יסורים, בזה שחסר לו, וזה נותן לו רצון אמיתי, שירצה שהקב"ה יקרב אותו אליו, וזה נקרא שהקב"ה עוזרו, היינו כמו שכתוב בזה"ק אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך, היינו שהבטחון צריך להיות, שהקב"ה עוזרו על התפלות, כמו שהקב"ה מבין שצריכים לענות לו.
ועתה נבאר המשך דברי הזה"ק, וז"ל, דבר אחר, אשרי אדם עוז לו בך, הוא כמו שאתה אומר, ה' עוז לעמו יתן, שפירושו תורה, ועוז לו בך, פירושו שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, עכ"ל.
ויש להבין, מהו שאומר שם בהסולם, לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, הלא ידוע, שכל כוונתנו, שאנו צריכים לכוון, הוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה, אם כן מהו הפירוש שהוא אומר, על מה שאומר הזה"ק, שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, שמשמע, שאנו צריכים לכוון עבור השכינה, יהיה כל העסק בתו"מ, אם כן צריכים להבין, מהו הפירוש להשכינה, וכן אנו מוצאים בכמה מקומות בזה"ק, שצריכים לכוון בעסק התורה ומצות, לאוקמא שכינתא מעפרא, אם כן צריכים להבין את שינוי הלשון בין קוב"ה ושכינתיה.
במאמרים הקודמים הביאנו את מה שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט בדברי הזה"ק, שאומר, איהו שוכן ואיהי שכינה, ואמר, שהפירוש הוא, המקום שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא שכינה, אם כן אין זה שני דברים, אלא זהו דבר אחד, זאת אומרת, שיש לנו אור וכלי, היינו מה שמשיגים את הבורא, הוא רק על ידי הכלים, המשיגים אותו, לכן כשמדברים מהבורא, אז הדיבור שלנו הוא רק מה שהבורא מתגלה אלינו על ידי הכלים, משא"כ אור בלי כלי לא מדברים כלל, היינו שאנו מכנים את מחשבת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, בשם אין סוף, היינו המטיב, זאת אומרת, המטיב משפיע להנבראים, והכלי, שבו נתגלה השפע, נקראת מלכות, שהוא נקראת שכינה, שבה מגולה הטוב והעונג.
ולפי זה יוצא, היות שהבורא רוצה להשפיע להנבראים טוב ועונג, רק אין כלים להתחתונים, שיוכלו לקבל, מסיבת הופכיות הצורה בין המקבלים להמשפיע, וממילא אין הטוב ועונג מגולה, ואז נמצא, שיש יצה"ר בעולם, כי הוא מצייר על רוחניות, היינו להשפיע הוא דבר רע, ורק מה שהוא יכול לקבל בעמ"נ לקבל, רק זהו דבר טוב, ומשום זה אין מקום להתחתונים, שיוכלו לעבוד משהו בעמ"נ להשפיע, כי אין האדם עושה רע לעצמו, נמצא, שאין אפשרות לאדם, שיהיה לו חמרי דלק לעבודה בעל מנת להשפיע, וממילא אין השפע עליונה, שהוא הטוב והעונג, יכול להתגלות לתחתונים.
אי לזאת נמצא, ששמו של הבורא, שהוא שם כללי טוב ומטיב, נעלם ונסתר מהתחתונים, ושם הזה נקרא שכינה, שהוא שמו של הקב"ה מבחינת טוב ומטיב, וזה השם הוא בגלות, היינו במקום שמתחילים לעבוד קצת בעמ"נ להשפיע, מרגישים תיכף בחינת גלות בעבודה זו, שרוצים לברוח ממצבים כאלו, משום שכל זמן שהאדם משוקע באהבה עצמית, אין לו שום מושג בעבודה דלהשפיע, וכשהתחיל להרגיש שהולך על קו דלהשפיע ולא לקבל כלום, אז חושך נעשה בעיניו, ורוצה לברוח ממצב הזה, כמו מי שרוצה לברוח מהגלות שנתנו לו, ודומה לאדם שחטא נגד הממשלה, ונתנו לו עונש גלות, והוא חושב תמיד איך לברוח משם, כמו כן האדם, כשמרגיש שמעבודה זו לא יהיה להמקבל שלו שום דבר, אז אין לו חשק לעבודה, ורוצה אז לברוח כלל מהמערכה, ולכן נקרא אז שמו של הקב"ה, שהוא השכינה, שהיא בגלות, היינו שהאדם טועם טעם גלות בעבודה זו.
ומשום זה אנו מתפללים להבורא, ועוסקים בתורה ומצות, בכדי לאקמא שכינתא מעפרא, שהפירוש הוא, המקום הזה של השכינה, שהוא שמו של הקב"ה, היינו שהטוב ומטיב מתגלה בכלים דלהשפיע כנ"ל, והאדם מרגיש בעבודה זו טעם עפר, וגם זה ענין שכינתא בגלותא, שהאדם מרגיש בה טעם גלות כנ"ל, ורוצה לברוח מעבודה זו, היינו מעבודת הקודש, שענין קדושה הוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.
ומשום זה אנו צריכים לבקש על הגאולה בענין הפרט, שהוא, שכל אחד ואחד ירגיש, שהוא יצא מהגלות, שפירושו, שבזמן שעובד בעמ"נ להשפיע, שירגיש אז שהוא נמצא בארץ ישראל, היינו שהרצון שלו ישתוקק רק לישר-אל, שזה נקרא ארץ ישראל, והסימן לדבר הוא, אם הוא יכול לומר בלב שלם, מה שאנו אומרים בברכת המזון, נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וכו', זאת אומרת, חוץ מזה שאנו צריכים להתפלל על גאולה הכללית, אנו צריכים להתפלל גם על גאולה הפרטית.
נמצא לפי זה, במקום, בזמן שהיה בגלות, היינו שהיה מרגיש טעם של גלות, בזמן שהיה בא אליו תמונה של להשפיע רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היה מרגיש גלות וטעם עפר כנ"ל, ובזמן הגאולה, היינו שיוצא מהגלות, הוא מרגיש טעם בעבודה דלהשפיע טעם של ארץ חמדה טובה ורחבה, היינו, שארץ הגלות נקרא שמרגישים טעם יסורים, שמסתכלים תמיד איך לברוח מארץ זו, משא"כ יציאה מהגלות נקרא, שבא לארץ חמדה טובה ורחבה, שעל ארץ זו אנו אומרים, נודה לך ה' אלקינו וכו', וזה נקרא, ארץ ישר-אל כנ"ל, ולגאולה זו צריכים להשתוקק להגיע אליה.
אולם השאלה מתעוררת מעצמה, מדוע האדם מרגיש טעם של עפר בעבודה דלהשפיע, ורוצה לברוח ממנה, כמו מי שנמצא בגלות.
והגם שיש על זה הרבה טעמים, יש עוד להוסיף טעם לזה, היות שיש כלל, שאין אור בלי כלי, שפירושו, שאין מילוי בלי חסרון, לכן צריכים מקודם להכנס להגלות, היינו להרגיש יסורים מעבודה זו, כי הגוף, הנקרא רצון לקבל, בועט ומתנגד לעבודה זו, כי הוא נגד טבעו, ועל ידי היסורים, שהוא מרגיש בהיותו בגלות, זאת אומרת, שדוקא אלו שעוסקים בעבודה דלהשפיע והגוף מתנגד, ולא נכנעים לטענות הגוף, וסובלים יסורי הגוף, היינו מה שהגוף מתנגד להם, והם אינם בורחים מהמערכה, אלא שהם נמצאים תמיד במלחמת היצר, פעם הוא גובר ופעם הגוף גובר, והוא נמצא תמיד בעליות וירידות, ואין שלום לנפשו.
אז ע"י היסורים שסובל, וכי הוא לא דומה לשאר אנשים, כשהם רואים שהגוף מתנגד לעבודה דלהשפיע, תיכף הם בורחים מהעבודה, הם לא סובלים יסורים, כי אינם נמצאים בעבודה זו, שיטעמו טעם גלות, בזה שהגוף מתנגד להם, כי הם נכנעים תחת שליטת הגוף, ואומרים על זה, כמו טענת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, כמו שאמרנו במאמרים הקודמים, שהבאנו את דברי הזה"ק, וממילא אין להם כלים, שיוכלו לקבל את הגאולה, כמבואר בספר מתן תורה (דף קמ"ט) וז"ל, שהגולה [היינו הגלות] היא ענין ההעדר הקודם להויה, שהוא ענין הגאולה וכו', לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל, והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר אינו אלא בחינת השלילה של הויה, עכ"ל.
ומשום זה, כשאנו אומרים בברכת המזון, נודה לך וכו', אנו אומרים ועל שהוצאתנו ה' אלקינו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים, שזה בא ללמדנו, שבכדי שנגיע לארץ חמדה טובה ורחבה, מוכרחים מקודם לעבור את השלב של עשיית הכלים כנ"ל, היינו להיות בארץ מצרים, ולראות שהם עבדים, משעובדים לפרעה מלך מצרים, והיסורי הגלות מביאים להם צורך להתפלל לה', שיוציאו מהגלות, כמו שנאמר (שמות שלישי) ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים וכו', נמצא, שהגלות היא בחינת כלי, והגאולה הוא האור והשפע.
ובזה יוצא, שענין שמו של הקב"ה, שמבאר שם בהסולם, שהיא השכינה, שנקראת שמו של הקב"ה, ששאלנו, מה שייך לומר, שנכוון בתו"מ לשם השכינה, והסברנו זה על מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שענין השוכן וענין השכינה הוא דבר אחד, אלא זה המקום שהשוכן מגולה נקרא שכינה.
ואת זה יכולים להבין בדוגמת, שאנו קוראים למי שהוא חכם, או עשיר, או נדבן, האם כל אלה השמות זה הוא ענין אחר, היינו גוף אחר מהאדם בעצמו, היינו על גוף אחד בזמן שמגולה חכמתו לאנשים, אז הם קוראים אותו חכם, או עשיר, היינו לפי מה שמגולה לאחרים, נמצא ששמו הוא רק גילוי מהבורא.