תוכן

תשמ"ד-מה מאמר כב
ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה, כי אנו רואים שבתפילה שלנו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה, כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפילה, שענין תפילה שייך לומר דוקא בזמן שהאדם נמצא בחסרון, ולא עוד, שאמרו חז"ל, שתפילה צריך להיות מעומקא דליבא, שפירושו שהתפילה שאנו מתפללים לה' צריך להיות מעומק הלב, היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב, זאת אומרת שלא יהיה בהלב שום מקום שיהיה בו שלימות, אלא כולו חסרון, וכל שהחסרון יותר גדולה אז התפילה מקובלת יותר משאר תפילות. כי ע"פ תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. כתוב בזהר בלק (בהסולם דף עב אות קפז-קפח), וז"ל, אבל ג' הם הנקראים תפילה. תפילה למשה איש האלקים, תפלה זו שאין כמוהו באיש אחר, תפלה לדוד תפלה זו שאין כמוהו במלך אחר, תפלה לעני תפלה היא, מאלו הג', מי חשובה מכולן, הוי אומר תפלה לעני. תפלה זו קודמת לתפלה של משה, וקודמת לתפלה של דוד, וקודמת מכל שאר תפילות העולם.
מאי טעמא, שואל, מהו הטעם, ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב, וכתוב קרוב ה' לנשברי לב, והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו, עכ"ל.
נמצא לפי דברי הזה"ק הנ"ל, שעיקר תפילה היא דוקא בזמן שהאדם שבור שאין לו במה להחיות נפשו, אז נקרא זה תפילה, שהיא מעומקא דליבא, וזה תפילה החשובה ביותר מכל התפילות שבעולם. מטעם שאין לו שום מעלה שיכול לומר, אין אני דומה לחברי, כי יש לי איזה מעלה מה שאין בחברי נמצא שהוא מלא חסרונות, ואז הוא מקום לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא, זאת אומרת, כל כמה שהחסרון יותר גדולה אז התפילה יותר חשובה. וכנגד התפילה שסדרו לנו בסדר התפילות, סדרו לנו סדר של שבח והודיה, שזהו בסתירה לתפילה ובקשה, שישנם בסדר התפילות.
כי מדרך העולם הוא, מי שנותן טובה לחברו הוא נותן לו תודה רבה, אבל ערך התודה נמדדת תמיד לפי ערך ההטבה שהוא עושה לו, כך הוא מביע את ההודאה המקבל הטבה, למשל אם אחד עוזר להשני על חצי פרנסה, היינו על ידו הוא השיג פרנסה, שזה מספיק לו רק לפרנס את ביתו רק על חצי, אז התודה שהוא נותן לו איננו עוד בשלימות, אבל אם הוא השתדל להמציא למי שהוא פרנסה שלימה, וגם שיהיה לו לפרנס גם עם מותרות, היינו שאין לו שום חסרון, מה שהוא לא מילא אותו בטח, לאיש כזה הוא מודה ומשבח אותו בכלל לבו ונפשו.
נמצא לפי זה כשאדם מודה ומשבח להבורא, והוא רוצה לשבח ולהודות להבורא בכל לבו ונפשו, בטח שהוא צריך לראות שהבורא נתן לו כל משאלותיו, ולא חסר לו שום דבר אחרת אין ההודאה שלו יכול להיות בשלימות, אם כן צריך האדם, להשתדל אז, לראות שלא חסר לו כלום, אלא הבורא השלים לו כל חסרונותיו, ולא נשאר אצלו שום חסרון, ורק אז הוא יכול לתת להבורא תודה רבה, שזה ענין שירות ותשבחות שסדרו לנו בנוסח התפילה.
אם כן הם, היינו תפלה ובקשה, ושירות ותשבחות שני הפכים זה לזה, כנ"ל, כי בזמן התפלה ובקשה, אם אין לו שלימות אלא הוא כולו מלא חסרונות, אז התפלה שלו בשלימות, משא"כ בשירות ותשבחות, הוא להפוך שאם לא נשאר לו שום מקום שלא יהיה ממולא בשלימות, דוקא אז הוא יכול לתת תודה אמיתית.
ויש להבין למה באמת סדרו לנו את שני הפכים האלו, ולאיזה צורך ומה נותנת לנו זה הסדר. וכמו כן יש להבין איך אפשר להתקיים את שני הפכים האלו, כיון שכל אחת היא בסתירה להשניה.
והנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס דף תשפח אות פג) וז"ל, והנה צריך שיהיו באשה בחינת דלתות, כדי לסוגרם ולעכב הוולד, שם בפנים שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי, וגם צריך שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד.
והנה באור פנימי, מבאר שם הטעם, כמו בגשמיות אם יש איזה קלקול בבטן האם אז האם מפיל את הוולד היינו שאם הוולד יוצא מבטן האם, טרם שנגמר בחינת צורת הוולד כל צרכו של מדרגת העבור, אז אין הלידה הזאת נקרא לידה, מטעם שהעבור לא יכול להתקיים בעולם אלא שזה נקרא הפלה, שפירושו לא שנולד אלא שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות.
כמו כן ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות, א' הוא צורת העיבור, שהוא מדרגה קטנות, שזהו צורתו אמיתית, אבל כיון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחסרון, ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות, ואז הקליפות יכולים לגרום הפלה, היינו לבחינת יאוש, היינו שהולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו, לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.
אבל יש להבין איך יכולים לתת גדלות להוולד בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע.
ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שארז"ל עובר במעי אמו אוכל מה שאמו אוכלת, כמו כן אמרו עיבור ירך אמו, שפירושו הוא, כיון שעיבור ירך אמו, אז העיבור לא עולה, בשם בפני עצמו, לכן העיבור אוכל מה שאמו אוכלת, שפירושו, שכל מה שהעיבור מקבל, הוא בכלים של האם, לכן הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון שהוא האם שלו הוא יכול לקבל משום שהוא מתבטל כולו להאם. ואין לו רשות בפני עצמו שזה הוא נקרא בחינת עיבור שהוא מתבטל לגמרי להעליון.
ואז כשמקבל גדלות נמצא שהוא בשלימות, לכן אין שם אחיזה לקליפות, ולכן נקרא זה כח המעכב, לכן זהו שמירה שלא תיפול הוולד ברוחניות, כדוגמת, שיש הפלה בולד גשמי שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה שלא תהיה שם שום קלקול ח"ו, כמו כן הוא ברוחניות.
היוצא מכל הנ"ל שיש להבחין שני מצבים בעבודת האדם, א', מצב האמיתי שבו הוא נמצא, היינו קטנותו, שכל מה שהוא חושב ועושה הכל הוא קטנות, שתחילת הרגשת הקטנות מתחיל, בעת שהוא רוצה ללכת על דרך האמת, שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע, אז הוא מתחיל לראות את קטנותו איך שהוא מרוחק מעניני השפעה, שאין בכוחו לעשות מעשה כל שהוא שתהיה בעמ"נ להשפיע, וזה נקרא בחינת אמת, היינו מצבו אמיתי שבו הוא נמצא.
ואז כיון שזהו קטנות יכול להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש ח"ו, נמצא מה שהוא נכנס בעבודה נבחן לבחינת עיבור, ויכול לבוא לידי הפלה, זאת אומרת שיפול ממדרגתו, בדומה לעיבור הגשמי, שנופל מבטן האם, ואינו יכול להשאר בחיים, כמו"כ ברוחניות, הוא נופל ממדרגתו, והוא צריך אח"כ עיבור מחדש. היינו הוא צריך להתחיל עבודתו מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד ה'.
לכן צריך להיות כח המעכב, שלא תפול הוולד לחוץ, היינו שאז הוא צריך להיות בשלימות, זאת אומרת שירגיש בעצמו שלא חסר לו כלום בעבודה, אלא שהוא עכשיו מקורב לה' בדבקות גמורה, ולא יכול מי שהוא לומר לו הלא אתה רואה שאין לך שום התקדמות בעבודת ה', אם כן לחינם אתה מתיגע, ואין אתה ראוי לשמש בקודש, לכן אתה צריך ללכת כמו כל הכלל, ולמה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה להיות במדרגה יותר גבוה מהכלל, הגם שאין לך סיפוק מהעבודת הכלל, וזהו שנתן לך דחיפה, שתוכל לקבל מחשבות ורצונות, שצריכים לצאת מעבודת הכלל, וללכת יותר קדימה להאמת.
נכון שזהו אמת, אבל אתה רואה, הגם שאתה רוצה ללכת להדרך של אמת, אבל אתה לא מוכשר לזה, או מטעם חוסר כשרון, או מטעם חוסר כח התגברות, שאין אתה מסוגל להתגבר על הטבע שנולדת באהבה עצמית, לכן עזוב את כל עבודה הזאת. אלא תשב בשפל, ככל שאר בני אדם, ולא תרום לבבו מאחיו להנשא, אלא יותר נכון לו לפרוש מדרך זה.
ומשום זה כדי שלא יפול במחשבות כאלו, הוא צריך אז לכח המעכב, היינו שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, הוא דבר גדול וחשוב מאוד, ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת, כי זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו, אבל זהו בכלים דעליון, היינו שהבורא יודע מתי שהאדם צריך להרגיש את דביקותו בה', והגם שבהכלים של עצמו הוא מרגיש שאדרבה שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של הכלל, ששם היה מרגיש שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך, במעשים טובים ובתורה ומצוות, משא"כ עכשיו מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, היינו לשמור תמיד את הכוונה כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.
ואז הוא רואה בדרך כלל עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו, ולומר מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא, ואני רוצה שהבורא יקרב אותי אליו, ובטח הבורא יודע מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש שהבורא קירוב אותי, ובנתים אני מאמין, שבטח הבורא יודע מה שטוב בשבילי, לכן הוא נותן לי להרגיש את הרגשות מה שאני מרגיש.
אבל מהו הטעם שהבורא רוצה להדריך אותי בדרך כזה, היינו שאני צריך להאמין בדרך האמונה, שהוא מתנהג עמי בדרך הטוב ומטיב, ואני, אם אני מאמין בזה, הוא נתן לי סימן, כמה שמחה שיש לי, וכמה אני מסוגל לתת לו רב תודות על זה, וכמה שאני מסוגל להודות ולהלל את שמו יתברך.
בטח שאנו צריכים לומר שזהו לטובתינו, שדוקא על ידי דרך האמונה, נוכל להגיע להמטרה, שנקרא מקבל בעל מנת להשפיע, אחרת בטח שהבורא היה יכול לנהג עמנו בדרך ידיעה ולא בדרך האמונה.
ובזה תבין מה ששאלנו בשביל מה צריכים את השני דברים המכחישים זה את זה, היינו מצד אחד יש לנו ללכת בדרך האמת, היינו להרגיש את מצבנו מה שאנו מרגישים איך אנו מתרחקים מאהבה עצמית, ומתקרבים לאהבת הזולת ועד כמה שחסר לנו שיהיה בעולם יתגדל ויתקדש שמו ית', ובזמן שאנו רואים שעדיין אין הרוחניות בחשובותו, אנו מרגישים את עצמנו בחסרון גדול, וגם לראות עד כמה אנו מצטערים על זה. וכמה כואב לנו, במה שאנו מרוחקים ממנו ית', זה נקרא אמת, היינו המצב שאנו מרגישים בכלים שלנו, זאת אומרת לפי הרגשתנו.
ועוד ניתן לנו דרך האמונה, שהוא למעלה מהדעת, היינו שלא להתחשב אם הרגשתנו וידיעתנו, אלא לומר כמו שכתוב עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח, והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי, לכן, בטח הוא רוצה שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש, ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע, אם כן עיקר הוא שאני צריך לעבוד לשם שמים, והגם שאני מרגיש שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, כנ"ל היינו מצד העליון אני שלם בתכלית השלימות, כמ"ש כי לא ידח ממנו נדח, לכן אני שבע רצון מעבודתי שיש לי זכות לשמש את המלך אפילו במדרגה הנמוכה ביותר, אבל גם זה, לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו במשהו עכ"פ.
וזה נותן לנו שני דברים, א' מבחינת האמת, שהוא רואה את מצבו האמיתי, יש לו מקום לתפלה, ואז יש לו מקום חסרון, ואז הוא יכול להתפלל שהקב"ה ישלים חסרונו, ואז הוא יכול להתעלות במעלות הקודש.
ב' הוא דרך האמונה, שהוא בחינת שלימות, שמכאן הוא יכול לתת שבח והודאה לה', ואז הוא יכול להיות בשמחה.