תוכן

האמונה בתוך הדעת היא נקראת "רצועה בישא לאלקיא ביה חייביא". והטעם הוא משום שעל ידה משועבדים בתוך הגלות, שלולי זאת היו יוצאים תכף לחירות. כמו בני ישראל שהיו במצרים רד"ו שנה, או כמ"ש "ועינו אותם ארבע מאות שנה", שהענוי הוא מה שהיו בונים היה תיכף נבלע בארץ, עד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה... וימררו חייהם בעבודה קשה" וכו' עד שנגאלו.
אבל יש להקשות: למה כל הזמן לא היתה להם אנחה ויגון מן העבודה? אלא הטעם שאם אדם לוקח את האמונה למעלה מהדעת, אזי כבר אין הגוף שלו רוצה לתת חומר לעבודה, משום שבמקום שאין הרצון לקבל אין שם גוף. וזה כלל שאין גוף יכול לעבוד מבלי שום קבלה לעצמו, עשרה אחוז, חמישה אחוז, אבל בלי שום קבלה זה דבר בלתי אפשרי. אלא לזה יש עיצה, היינו מי שמרבה באהבת השי"ת, ואז יש לו חומר מצד אהבת השי"ת. ולזכות לאהבת השי"ת הוא דוקא ע"י שנאת הגוף.