תוכן

בתלמוד עשר ספירות דף ל"ט אות ג' ובאור פנימי אות כ' כתוב שם, שהאור חוזר העולה מהמסך ולמעלה נקרא בשם התקשרות, משום שהוא מחזיק ומתפיס את האור העליון בהעיגול, באופן שבמקום שהאור חוזר אינו מלביש את האור עליון, נחשב אותו האור כלפי הנאצל כמו שאינו, כי אינו משיג אותו בלי המלבוש הזה, שנקרא אור חוזר, עד כאן לשונו.
ובזה יש להבין, מדוע אין לכל אחד ואחד הרגשת אלקות, הלא הכתוב אומר, את השמים ואת הארץ אני מלא, ומלא כל הארץ כבודו, ויחד עם זה לא מרגישים שום דבר?
והתירוץ הוא כנ"ל, במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי שמלא כל הארץ כבודו, מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו.
היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעות הפנאי שלו רק לשם שמים. וזה פירוש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שהכוונה היא, הכל נותן הקב"ה, שפירוש האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק.
ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם מסך ואור חוזר. וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו.
להבין ענין אח"פ דעליון, שנפלו לגו"ע דתחתון לטובת התחתון.
על דרך המוסר: יש לפרש, שענין גו"ע ואח"פ ה"ס קטנות וגדלות, שהתיקון, שחכמה ובינה עשו לצורך הבנים, שע"ש זה הם נקראים בשם או"א. כמבואר בתלמוד עשר ספירות בכמה מקומות, הוא על דרך, תלמיד שגולה גולין רבו עמו וד"ל.
לכן בזמן שהתחתון לא רואה שום גדלות בעליון, אז אין אפילו קטנות להתחתון. וזה פירוש שאח"פ דעליון, היינו הגדלות של העליון מונח בהקטנות של תחתון, שאז הפירוש, שאין עדיין קטנות להתחתון, אלא בזמן שהתחתון רואה שהאח"פ דעליון נתעלו, אז על ידי זה גם התחתון מקבל אז בחינת קטנות, אבל מטרם זה אפילו קטנות אין לו.
לכן יוצא שהתחתון מוכרח להאמין קודם כל, שיש עליון במציאות, והוא לא מרגיש את העליון, מסיבת שהתחתון אינו רואה את גדלותו של העליון.
וזה נקרא שכינתא בגלותא, היינו שהשכינה הקדושה היא אצלו בבחינת עפר ואינו מרגיש שום טעם בהעליון יותר מבחינת עפר.
לכן, כשהאדם מתחיל להתבונן בגדלות העליון, שזה מכונה, שהאח"פ דעליון נתעלו, אז גם התחתון עולה ומתחיל להשיג את הרגשת אלקות.
וזה תלוי בשיעור שכואב לו, בזה שרואה חסרונות על העליון. כך בשיעור נתעלה אצלו העליון, נמצא שזה תיקון לצורך התחתון.