תוכן

ו) ענין ט"ב. מה שנהגו ביום ט"ב במנחה, לומר פסוקים של נחמות, וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה. ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי, כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב, ונשרף בעת המנחה, וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר. אבל הענין יובן, במה שדרשו בגמרא, על פסוק מזמור לאסף אלקים באו גוים כו', והקשו מזמור, קינה מבע"ל. ותירצו כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל, ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלתם, ויכלו ח"ו בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב, שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור, ושמחו שמחה גדולה, וקבלו נחמה. כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים, לא היתה תקומה לשונאי ישראל. וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא, כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל, אז אמרו ישראל מזמור, וקבלו נחמה על צרתם, א"כ המנהג הנזכר הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממורי ז"ל טעם אחר, והוא, כי אז במנחת ט"ב, נולד המשיח, הנקרא מנחם. כנזכר במדרש איכה רבתי.