תוכן

פנימיות וחיצוניות בגוף ושכל

בחינת הפנימיות היא כל מה ששייך לעצם הגוף ואין לו שום חשבון ממה שחוץ לו. דרך משל, תאות אכילה היא נחשבת לפנימיות, ואפילו נברא אדם יחידי היה לו תאווה הזו, מה שאין כן הקנאה והכבוד אינן מצויירות באדם יחידי. ובחינת חיצוניות היא מה שחסר לגוף בערכו לגופים אחרים דוקא. דרך משל, הקנאה ותאות הכבוד שלא יצוייר הויתם כלל בעולם אם היה נברא יחידי.

והבחנות אלו בשכליים גם כן, כי כמו גוף הגשמי הוא בעל חסרון כלפי עצמו, ואם לא יתעצם למלאותו במיני מזון יתבטל קיומו, והמוסיף בהתעצמות המזונות יוסיף בריאות ויתרון, שזה כל מגמתו. כמו כן גוף השכלי הוא בעל חסרון כלפי עצמו ממש, ואם לא יתעצם למלאות חסרון זה תמיד במיני מזונות שכליים, יתבטל קיומו וימות, והמוסיף בהתעצמות המזונות, מוסיף לו בריאות ויתרון, שרק לזה כל מגמתו.

אלא שמשונה מיני מזונם. שמזונות הגשמי - הם הצמחים וחיות, ומזונות השכלי - להמציא לו תמיד חידושים שכליים, שמתוכם מתקיים, ולפי התעצמותו בדרישת החכמה יתרחב דעתו ושכלו.

ופנימיות השכל מה היא? וצריך חקירה גדולה. כי חיצוניותו נודע לכל, דהיינו, התיחסותו כלפי חיצון לו, כמו להכין פרנסה ומזונות לגשמיים, לשמרם מכל כאב, להתגדל ולהתפאר בחכמה על אחרים, ולהתחקות על שיעור חכמות של אחרים, להשיגו או להוסיף עליו וכדומה, לידע כל נסתר. אבל מה הוא עצמו ומה מעשהו כלפי עצמו, שלא יהיה בפעולתו פועל יוצא, רק משלים חסרונו עצמו?

חיות ופנימיות שבגוף הגשמי

ולהבין זה צריך להסתכל על גוף הגשמי לידע בחינת חיותו, רצוני לומר, הפנימיות שבגוף הגשמי.

ואומר לך, שזהו הדם שבו הנשמר בתוכו בשעת לידתו, שבהתחסר לו זה השיעור בכמותו או באיכותו, יתבטל כל קיומו וימות. ולשמור זה השיעור בכמות ואיכות, נברא בעדו בעולם דברים מיוחדים מצמחים וחיות, שבולע אותם ומשלימים לו שיעור דמו. כי טבע הדם להיות נחסר בזמן, שהרגשת החסרון דם הוא כאב גדול שנקרא רעב, ובהשהותו זמן מרובה ולא ישקיט כאבו וימלא חסרון דמו, יבוטל מעולם וימות.

ושיעור דמו משעת לידתו הוא רביעית דם (שבת לא, ב), ובאמת הוא תיכף שיעור שאינו די, ולכן כשנולד - בוכה, כי רעב וצמא הוא, כי דמו ממועט משלימותו הרבה ומצטער וכואב לו. וזה הכאב נרגש לו מעת צאתו לאויר העולם, כי עד עתה היה דבוק באיברי אמו ולא היה לו שום מיעוט בדמו כלפי עצמו, כי אוכל מה שאמו אוכלת, ובצרת אמו לא ירגיש כל כך, שכן הטבע שלו, ורק פתאום בנפלו לעולם מרגיש כאב הרעב, אלא מתיקות אויר העולם מחייהו זמן מה בלי מזונות.

וצריך לידע, אשר כמו שנולד צריך להיות תמיד, רצוני לומר, אשר מחסרון דמו ירגיש כאב, ואלולי זאת, לא יוכל בשום אופן להשלים חסרונו, וימות.

ומעתה ברור לך כשִׂמְלָה צורת פנימיות גוף הגשמי, דהיינו, שיעור של חיות בחסרון חיות, ואותו חסרון חיות צריך להיות קבוע עמו, שהקביעות הזאת ממשיכה לו החיות, דהיינו, שבמצב הזה דוקא אפשר לו להשלים החסרון על זמן משוער, וכמו ... פוסע והולך צעד בשביעה וצעד ברעבון, וכשהסדר לא יתקלקל הוא נשלם ומוסיף חיותו לארכו ולרחבו, ושֵׁם לו כגבורים אשר בארץ.

וז"ש (ויקרא יז, יד) 'כי נפש[1] כל בשר דמו היא'.

[[2]ענין צורה רוחנית, המשיגה צריך להשיגה בשתי הצורות שלה: א' שלא תהיה דמיונית בשום פנים. ב' שלא יהיה מסופק בהכרתה, כמו שאינו מסופק בחיות שלו. ושמה יורה כן, שדימו אותה לרוח, שאף על גב שאין לרוח כל קצה תמונה ומראה, מכל מקום אין לך אדם שיהיה מסופק במציאותו, כי בבית שנשאב ממנו הרוח, אם יוליכו שמה את החי, הוא ימות, אם כן מציאותו ברורה, כי הוא חייו].

פנימיות וחיצוניות שברוחניות

ומגשמיים יכולים להבין ברוחני, דהיינו, מהות השכל הפנימי דומה לפנימיות הגוף שנקראת 'נפש כל בשר', שהיא בחינת הויה וחסרונה עמה כנ"ל, כמו כן פנימיות השכל שנקראת נפש השכלי, היא גם כן הויה בעל חסרון, ודו"ק היטב, דהיינו, בריה כזו שמרגישה את הויתה - מה שאין כן בעלי חיים החסר להם שֵׂכֶל זה לגמרי - ומרגישה מחמת זה את חסרונה, וכפי קביעות הרגשות החסרון - נמדד לה חיותה. ואם לא תרגיש בחינת חסרונה, אז לא יכולה להזין את עצמה להמשיך הויתה ותמות. ולא עוד, אלא גם כן שיעור גודלה ובריאותה תלוי בשיעור גודל הרגשת החסרון, כמו גוף הגשמי, אשר כל הבריא יותר מרגיש רעבון יותר, ועל כן אוכל יותר, וממילא מתרבה שיעור דמו ובריאותו יותר[3].

אך עדיין צריכים לדעת מה הוא חסרונה? ואומר, שזהו חסרון השגה את מאצילה, כי נחקק בטבעה להשתוקק מאוד לדעת מאצילה ובוראה, מתוך שמרגישה הויתה עצמה, והבן. וגדריה בעצם הוכנו כן לחפש מה למעלה וכו'.

ואין לומר שחסרון זה אינו מוגדר בהשגת מאצילה, אלא רדופה היא אחר כל נסתרות, על הטבעיים על הגלגלים ועל מה שבלבו של חבירו, וכדומה.

זה אינו, כפי הכלל שכתבתי למעלה אשר פנימיות הדבר הוא מה שאינו יוצא חוץ הימנה, למשל, אם היתה נבראת יחידה, אם כן לא יצוייר באופן זה חסרון השגה, זולת בבוראה. והרי ברור שרק השגה זו היא חסרון פנימיות שלא נקראת פועל יוצא, מה שאין כן חקירה בנבראים היא פועל יוצא לזולתו, שאלמלא היו נבראים עוד בעולם, לא היתה רדופה להשיגם כלל. אבל השגת מאצילה, זה חסרון כלפי עצמה, וזה הויתה, דהיינו, מרגשת את עצמה בבחינת נאצל, ודו"ק ותבין שכל מקריה סובבים מסביב לזה, וזה חסרונה, שתוכל להשיג את מאצילה, ובגודל הרגשתה מראה הזה, נוכל לשער מדה במדה גודל מדת גופה עצמה, ודו"ק היטב.

כי לא ראיתם כל תמונה

והנה כתוב (דברים ד, טו) 'כי לא ראיתם כל תמונה'. וצריך פירוש, כי מי פתי יחשוב ויהרהר אשר שום דמיון גשמי יפול בהבורא ית'? והאמת, אשר על כן יש בעולם בחינת השגה בבורא ית', כי אין שום רצון מתעורר במה שאינו במציאות[4], אלא יכולים אנו לדון בזה במין הרוחני ובסדריו היותר רוחניים מכל המציאות[5].

וזהו עניין השכל, אשר צורתו נאחזת בהרגש האדם בהבחנת אמת ושקר, אשר הבחנה זו נקראת גוף השכל לעיני ראיית הגשמיים, והבן. אשר על כן נאמר על הבחנה זו שהיא 'חלק אלקי ממעל' (איוב יט, כו), שזה באמת מופשט מכל דמיוני, רק נאחז בחושים, ונקרא החלטה או מציאות או אפיסת מציאות המתברר בחוקים ודרכים, אשר משפט הזה גוף השכל ותמונתו, והבן. ועל זה נוכל לומר, שהמשפט הזה הוא חלק ממעל, שעל כן תמונה זו נמצאת בכלל עצמו והרגשתו את עצמו ומציאותו, ודו"ק.

ועניין תמונה במשפט הזה, היא צורה שלימה וקבועה על מצבה, אשר אי אפשר להחסיר ממנה בכולה או במקצתה, ונקראת צורה מוכרחת ומחויבת בלי תוספת ובלי מגרעת, ודו"ק.

וזה סוד ''אנכי' ו'לא יהיה לך'[6] (שמות כ, ב) מפי הגבורה שמענום' (מכות כד, א), אשר במאמר 'אנכי' נכלל גם כן 'לא יהיה לך'. פירוש, שאם היה נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא במשפט המחויב, אז לא יצוייר שום תורה ושום אזהרה 'לא יהיה לך', אלא הקב"ה נגלה עליהם במשפט רצונו, ולא היה מחויב, כמו אדם המראה עושרו לחברו ואומר לו: ראה שביכולתי להראות לך, ואינך רואה עכשיו את כל עושרי, והאמץ עצמך לזכור צורה זו, ואז יהיה ברצוני לתת לך חלק מעושרי, ומכל שכן שתראה כל עושרי, רק שיהיה שמור לך ... צורה זו, דהיינו, שהחלטה זו לא ניתנה לך בחיוב שאין מושל עליה, אלא שאני המושל, 'כי לי כל הארץ' (שמות יט, ה), כל הראיה ברצוני הפשוט, וכשארצה לא תזכור אפילו מה שראית ... וכשארצה תראה אותי תמיד, ולא עוד, אלא גם אזכיר לך כל הנשכחות, וזה מתכלית פלאי הבורא יתברך שמו, אשר לא יצוייר כלל בשום שכל, דהיינו, להשכיל על עניין בתכלית ההחלט, וישאר שכלו של זה הוא רצונו ולא חיוב, להיות נשאר לממשלת עליון.

וזהו שאמרו חז"ל (שמות רבה כח, ד) על הכתוב (ע"פ דברים כט, יד) 'אשר ישנו ואשר איננו פה', שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני, כי ממעמד הזה נמשכו כל נשמות לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו שענינה דומה לנפש הגופני, שהוא הויה וחסרונה עמו, והרחבת חיותה תלוי בקביעת החסרון דוקא. כי אלמלא היתה הראיה חיובית, אז לא היתה נפש השכלי בעלת חסרון יותר, ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, ואם כן היתה מתבטלת מכל וכל. אבל מפלאי תמים דעים, אשר משפט הראיה היה תיכף בחינת רצון מתלוה עמה, בלי שום חיוב, וניתנה תיכף מזונות להעמיד הרצון הזה בסוד 'למען ירבו ימיכם' וגו' (דברים יא, כא), וזהו שמירת התורה וחוקותיה. ובאופן זה משפט הראיה גלוי לעיניהם כאלו היום קבלו מסיני, וכל יום ויום בעיניהם כחדשות[7], כי בזה תלוי משפט הראיה. אבל בעברם על שום חוק שבתורה, תיכף ישארו בחשך כעורים שלא ראו אור בעיניהם.

הכרת הבורא יתברך

וכבר ידעת שאין השכליים בעלי גופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם. כי גם הריע כאח, אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד בלי שום לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו כח המדמה, וכיון שלא יוכל לדמות במוחו צורה רוחנית, בגלל כן נעלמה ממנה כל המין הזה.

ועם כל זה, כל עין המבט נופל על החיצוניות דוקא, דהיינו גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים, ובכח ההתמדה יכירו היטב בכל דרגות הרוחני שבו, כי רק זה רוצה להכיר, ולא בשר גופו כמובן[8]. ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגיו בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחוייב להכיר את חבירו יותר ממה שמכיר את עצמו, והבן, וגם פנימיותו אינו משיג[9].

לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטרותיה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה, לזה הנברא נאמר שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים. פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדומה, דהיינו, כח המדמה בצורות ותנועות הגשמיים וכח השכלי בצורות ותנועות השכליים.

[הג"ה: "ותמיהני על החוקרים האלקיים, אשר כל חקירתם בושה היא לנו, כי מתאמצים להביא ראיה על המפורסם[10], שאינו צריך ראיה, ומה שנסתר מהכחשת גדרי הגשמיים ידחו בקש.

והאמת שהמצוי א' (-ראשון) לא יצטרך כלל למופתים פילוסופיים, כי זה מושכל א' בכל צעד ופנה. כמו ששאלו לאדם, מי כתב ספר חכמה כזה הפלא ופלא מכל עין? ותירץ לו, שבאמת לא נמצא כלל חכם כזה בעולם, אך מקרה קרה, אשר בני הקטן שפך דיו לתומתו על אותן העלים (-דפים), ונתפזרו לאותיות בתמונותיהם, ונעשו אותם הצירופים הנוכחים בקישורי דברי חכמה נפלאה.

אלא כל הסיתומים היא מהשגחתו לנבראים, וגם הכחשת מהגדרים שבגשמיים, ועל זה יסתמו פיהם לגמרי, כי באמת לא יקויים זולת בדרך התורה ומצוה, ולא בשום עיון שבעולם.

עוד תדע, אשר חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה ית"ש, וזה נקרא הכרה שלימה, מביאה עמה אהבתו יתברך ושפעו הנחמדה. מה שאין כן הנמשך דרך עיון השכלי ביבשות, אין ידיעה זו לא מעלה ולא מוריד, ודו"ק].

מהות השכל

וכשנחקור לפי כוחנו במהות השכל, נמצינו למדין אשר הוא קיבוץ "בריות" רוחניות, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו".

 פירוש, דכל יתרון האדם על הבהמה הוא מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניות, וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו בריבוי כח ההמשכה הנ"ל, וגם בצורות הבריות עצמם, אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך, וכדומה.

והחילוק מן בריה רוחנית אל הנהגה הוא, אשר גדר הבריה הוא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו בלי שום השתנות, דהיינו, שלא תבוא תחת מקרי הזמן. וענין ההנהגה הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכִּילַי (-קמצן) בטבע, יכול פעם אחד בחייו ליתן צדקה מרובה מחמת המקום או הזמן, והבן.

ותדע שההכנה הנ"ל שנקרא מח האדם, היא כמו טיפה מתמצית מן כל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי.

ונדבר על ההמשכות הראשונות הנאספות ונמשכות למח האדם. דרך משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם, ורואה מהם מתדבקים בהשכלות ומהם בעושר ומהם בגבורה, והוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו. נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה, אשר יולד ממנו אחר כך הנהגות טובות. ואם מתדבק בעושר, נאמר שהמשיך למוחו בריה רוחנית פחותה.

אחר כך כשנגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל קנינים הגשמיים ומתדבק בהשכלה, והשני בוחר בהשכלה וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו. ואם הילד מגדל מעלת הראשון, נמצא שהמשיך בריה נחמדה למוחו, ואם השני ימצא יותר חן בעיניו, הוא משך למוחו בריה פחותה.

אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך ... דהיינו אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות אלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומר אחד ושמו שכל.

ועתה תבין, אשר כל מנהגי השכל הוא על פי הבריות וטבעיהם שהמשיך למוחו, כי זהו עצם השכל, וכלום יש לך אדם שנותן מה שאין לו. לכן הנהגת השכל לפי מה שהוא, היא הנהגה מחויבת ולא רצונית. פירוש, כל תמונה חזקה שברוחני, יאנוס השכל להנהיג הנהגות שטבעם יהא להרוס תמונות אחרות שבמוחו.

דרך משל, יש במח תמונה נחמדה מעושר, ועוד נמצאת תמונה נחמדה וחזקה מחיים, 'וכל אשר לאדם יתן בעד נפשו' (ע"פ איוב ב, ד) ונהרגת לשעתו תמונת העושר. ויש אשר תמונה מהשכלות נחמד לו יותר מתמונת החיים, אז יהרוג תמונת החיים ויקיים תמונת ההשכלה החזקה לו. והנך רואה שמשפטי השכל והנהגתו תלוים באיכות התמונות שהמשיך למוחו מאז, אשר כל תמונה ותמונה יש לה דרגא מיוחדה הן פחות או יתר, ולפי ההערכה יוצאת ההנהגה שלו.

וזה עניין הכרת איש לרעהו, אשר ברוב התמדת חיבורו עמו יתחקה על כל הנהגותיו, ומן הנהגותיו יוכל להכיר ולידע בטוב כל מיני הבריות וערכיהם זה על זה הנמצאים ומסודרים במוחו, ומכל אלו יבא בכח המדמה שבו ובכח השכלי שבו חומר אחד בתמונה כוללת, שעליו נופל שם של חברו.

*

כ"ד אלול

והנך בוחן בתכונת שכלו של אדם שהוא מורכב מב' ענינים, דהיינו בריות והנהגות, והמה מכונים גם כן מושכלות ומשכילים, שעצם השכל הוא בחי' הכנה המוטבע בגוף המוח בעצמו למשוך העצמים הנ"ל לתוכו, שהמה מושכלות ראשונות, שאלה העצמים מתעצמים למוחו והמה בו כגוף אחד, ואז נמשכו ממנו המשכילים בבחינת 'משכיל על דבר' (משלי טז, כ) ויוצא ופועל למינהו.

ויש מושכלות שהדבק בהם המה בעצם משכילים אותו, ויש שהמה מסוגלים להכשיר אותו שיוכל להדבק במושכלות בשיעור גדול. ונבחן גם כן אשר המשכילים של חברו נעשים בו למושכלות ראשונות כנ"ל.

'ומבשרי אחזה אלוקי' (איוב יט, כו). שעל כן יש שֵׂכֶל ראשון והוא שֵׂכֶל הבורא. והחוש מעיד שאינו מורכב כשֵׂכֶל בני אדם מן מושכלות ומשכילים, כי לא לבריותיו הוא צריך, אלא הוא שכל פשוט עומד בפני עצמו וחי בפני עצמו בלי כל שיתוף כלל, ולו נמצאים אותן ג' הכחות, דהיינו, שכל ומושכל ומשכיל, אבל נכללים מאליו בתכלית היחוד בלי שום התחלקות כלל[11].

ומנהג הזה נוהג גם כן בגשמיים, כי ראשית כל בריה חיה, היא בריה המוכנת בתכונתה לקבל הרגשות, על כן אנו מכנים להכנה זו עצם החיות. ואחר כך ניתן בה כח מורגש בפני עצמה ולאחרים. ואחר כך ניתן בה כח מרגיש את עצמה ואת אחרים.

ואין לך שום דבר חי בעולם אשר יחסר לו אחת מן ג' הבחינות הנ"ל, כי כל ההשגות האמיתיות, משפט אחד להם, הן במוחשות והן בהשכלות. ורק באלה מובדלים המתים מן החיים, אשר בחיים יש בתכונת מזגם הכנה לקבל מורגשים, ומן הדוממים והמתים נמנע הכנה זו, והמה חסרי ... אלא שכל ג' הבחינות הנ"ל מיוחדים כאחד, דהיינו, שמורגש ... ומרגיש באשר שמוכן לזה, ושלשתם מיוחדים בשם אחד, דהיינו "חיות".