תוכן

עניות, נקרא שהוא בכל אופנים, היינו בין במעשה מבטל את עצמו לשני, ובין בשכל. היינו שגם דעתו הוא צריך לבטל בפני חברו. יש בחינת פנימיות ובחינת חיצוניות, הנקרא בחינת נגלה ובחינת נסתר, ובחינת מעשה ובחינת מחשבה. דבר הנגלה לעין כל, שייך דוקא במעשה, מה שאין כן מחשבה אין מגולה ולכן נקראת מחשבה פנימי, היינו שהוא בפנימיות האדם. מה שאין כן מעשה נקרא חיצוניות, שבתוכה יש מחשבה פנימית.
לכן כשאדם צריך להתבטל כלפי חברו, אינו נקרא ביטול באמת, אלא בשני אופנים, היינו במחשבה ובמעשה, שלאו דוקא המעשה, אלא גם הדעת שלו צריך לבטל ולומר, שהדעת של חברו היא יותר חשובה מדעתו עצמו, אחרת לא נקרא ביטול, ומה שמבחינת מעשה מראה לחברו בחינת התבטלות, זהו רק בחינת חנופה, היינו שמבחינת חיצוניות הוא מראה, שחברו הוא יותר חשוב, אבל בתוך תוכו הוא יודע שחברו אינו מגיע לקרסוליו.