תוכן

הזוכים לגילוי שכינה - המה בענווה ובושה

(שנת תרע"ט)

יסודו של אדם הגשמי הוא אש הגאות, וזה הנותן קיום לגשמיותו בעולם הזה, וזה המפרידו מקדושה, כאמרם ז"ל 'אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד'. וכשעובד זוכה ברוב עבודתו ועול תורה לבא לידי עניוות - תיכף זוכה לגילוי שכינה.

ואותם הזוכים פעם אחת בחייהם לגילוי שכינה, אי אפשר להם בדרך הטבע להתגאות כלל, מפני שבמעשה בראשית יתוש קדמו, וא"כ לא די לפנים וקודם לזה כשהיה בריה אחת נברא במאמר פיו ית' וית' כשאר בריות העולם וד' יסודות, אלא שפל מהם הרבה, כי בוש ומתירא מן היתושים ופרעושים שקדמו אותו שלא יוצרך להם עוד הפעם.

וזה 'צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה' (בראשית רבה סו, ד) ו'בכל צרתם לו צר' כביכול (ישעיה סג, ט), ולא זזה שכינה וכו' כמו שכתוב 'אני ה' השוכן אתם' וגו', וא"כ איך אפשר להביא רגלי המלך למקומות וכו', ולא עוד אלא שצריך להיות עוד הולך כי לא תמו לו כל החטאים, וזה לא ימלט כמובן, וא"כ איך אפשר להביא וכו', והבושה מרוממות א-ל רבה מאד בגין דאיהו רב ושליט על כלא, וצריך זה להתגלות על ידינו, והיסורין גדולים.

וזהו שמבקשים בכל ראש חדש (תפילת מוסף) 'מזבח חדש בציון תכין, ועולת ראש חדש נעלה עליו', כיון שעדיין צריך לעולת החדש על כל פנים, לא יהיה על המזבח הישן בגלותינו שהוא שכלתנו של אדם, שזה חרפה בעדינו ויסורין לסבול זאת ואיך אפשר וכו', אלא מזבח חדש תכין על עולות ראש חודש בדרך כבוד, וזה 'לא לנו ה', לא לנו, כי אם לשמך תן כבוד' (תהלים קטו, א), שיהיה אפשר לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול רם בלי בושה וכלימה.

וזהו שמבקשים גם כן (בברכת המזון) 'ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול', כי הגם שבעניותינו צריכים אנו למזונות להחזיק חיותינו, אבל לא בדרך שמקודם יחסר לנו המזון, 'בעבור וכו' כי הוא א-ל זן ומפרנס לכל', פירוש, עד עתה היה מפרנס אפילו לרשיעיא בסוד 'מביצי כינים עד קרני ראמים', לכן אנו מבקשים שמהיום ולהלאה לא יחסר אלא 'כאמור פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון' (תהלים קמה, טז), שיאמר לצרותנו די לגילוי אלקים חיים לעיני כל בשר, ואז יהיה ההליכה מחיל אל חיל מתחילת עד סוף ברצון שנינו, וזה יגיע לנו על ידי ברכה מלשעבר בסוד 'הזן את הכל' בין לצדיקים ובין לרשעים כנ"ל.

 וכשאומרים ברכה זו בהכרה שלימה, אז עין בעין נראה ש'מלכותו בכל משלה' (תהלים קג, יט), ואין צריך לראיות אחרים, כי כבר השכין שכינת עוזו בנו בקביעות בסוד השבועה השלימה, והבן.