תוכן

העליון מברר לצורך התחתון את הגו"ע, (מטעם שאין חבוש מתיר את עצמו). והעליון עושה מסך על מ"ן דתחתון, היינו כח הדוחה, עד שיהיה בחינת מקבל על מנת להשפיע. ורק אז נתפס האור בהמ"ן. פרוש, שענין מ"ן הוא בחינת רצון לקבל. וזהו מתבטא על ידי תפילה, שתפילה הנקרא בחינת העלאת מ"ן, ועניית התפילה נקראת בחינת מ"ד, או"י, שפע עליונה, השפעה.
והתפילה הזו, הנקרא מ"ן, צריכה לתנאים, היינו שיהיה בהתפילה התיקון של מסך, היינו שיהיה כוונתו לה', הנקרא לשמה. והכוחות לעשות לשמה מוכרחין לקבל מהעליון, כי אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה. אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוצא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.
נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו היא להשפיע. היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו ית', אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.
ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו ית' הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה להתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא ע"ח לשמה, ולא על חשבון עצמו.
וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו.
וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושי מוחין, כנ"ל שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה ענין מתוך שלא לשמה באין לשמה.