תוכן

עיקר הבחירה הוא על הסיבה, המחייבת אותו לעסוק בתורה ומצוות. כי כל התרי"ג מצוות מוכרח האדם לקיים, אחרת יענישו אותו בעולם הזה, שהרי בזמן שבית המקדש היה קיים היה נוהג ד' מיתות בית דין, וכופין על מצוות עשה וכדומה.
אבל על הסיבה, המחייבת אותו לקיים התורה ומצוות, על זה שייך לומר בחירה, שאין שייך לומר על זה לשון כפיה. כי יש ג' סיבות, כמו שכתוב בזהר הקדוש: א' סיבת שכר ועונש בעולם הזה, ב' שכר ועונש בעולם הבא, ג' להשפיע לה', היינו היות שלא יכול להשפיע לה' ולקיים מה הוא רחום אף אתה רחום, לכן הוא עוסק בתורה ומצוות בתור סגולה, שזה יביאהו לידי כך, שיהיה בידו רצון וחשק להשפיע לה'.
וזה ענין שרוחניות היא למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, היינו בזמן שאומרים להגוף, שיקיים תורה ומצוות מסיבה רוחניות, היינו להשפיע לה', אין הדיבורים האלו שום מקום אצל הגוף, הוא לא מבין אותם, מטעם שהגוף שואל, מה יהיה לו מזה. ואם שואלים אותו: למחר או מחרתיים לאחר זמן אתה כן תוכל לקיים מטעם הסיבה הרוחניות? אז הוא עונה: לא היום, ולא מחר, ולא בשום זמן, כי אין שום מקום אצלו, שיהיה אפשרות לעסוק בדבר רוחניות.
וזה נקרא רוחניות הוא למעלה מהמקום, היינו שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו להגיע, שיוכל לעסוק עם רצון על מנת להשפיע, אף על פי שאין שום מקום ושום זמן מצד השכל האנושי, שיוכל לעשות פעם להשפיע. אבל אם האדם בא לידי הכרה, שזהו דרך האמת, אז הוא מרכז את כל עבודתו בנקודה זו, שה' יעזור להגיע, שיוכל לקבל עליו את הקו האמיתי, הנדרש מהנבראים, שהוא על מנת להשפיע.