תוכן

ע"פ עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה וכו'. עיתים לטובה ועיתים לרעה. כיצד, הרי שהיו ישראל ​רשעים גמורים בר"ה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם, להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה מורידן בזמן על הארץ, שצריכה להם הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה, ופסקו עליהם גשמים מרובין, לסוף חזרו בהם, לפחות מהם א"א, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ, שאינה צריכה להן (ר"ה יז:). ופרש"י שלא בזמן, היינו לפני הזריעה, שאינו צריכה להם, ביערות ובמדבריות.
להבין את הנ"ל עד המוסר, י"ל ר"ה נקרא תחילת יצירתו של האדם, היינו כמשרז"ל (נד טז:) שמכריזין על הטיפה חכם טיפש וכו'. גשמים, היינו כוחות הגשמיים שלו, ז"א אם יהיה לו מוח קטן או גדול, לב קטן או לב גדול, שהוא רצון קטן או רצון גדול, וכדומה.
ואם האדם הולך בדרך הטוב, כשנתגדל להוסיף עליו א"א, היינו לעשות לו מוח ורצון יותר גדול, מטעם שכבר נקצב לו בעת יצירתו, אלא שכל שכלו וכל מרצו משתמש בהם רק במקום הקדושה והצורך. וזה כבר מספיק לו להגיע לידי מדרגה שיוכל לזכות לגילוי אור ה', ולהדבק בו באמת, ולקבל כל חלקו בעוה"ב.
ואם האדם בתחילת יצירתו הוקצבו לו מוח גדול ורצון חזק, אבל אם אינו הולך בדרך הטוב והישר, אזי הוא משתמש בהם שלא לצורך, הנקרא שהקב"ה מורידן שלא בזמן על הארץ שאינה צריכה להם. א"כ לא מועיל לו כל הכוחות הטובים שנתנו לו בזמן יצירתו, היינו שיכול להיות בקי בש"ס ופוסקים, ולא יזכה לשלימות הנרצה, הנקרא דביקות בו ית'.
היוצא מזה, שאין להאדם להתרעם אם הוא אינו בעל כשרון כמו שאר חבריו, כי זה לא משנה, כי העיקר הוא להיות צדיק, ורק אז הוא מנצל את כל הכוחות שלו שילכו למטרה, ולא מבזבז את כחותיו לבטלה, אלא יגיעתו מתחברין ונכנסין להקדושה.