תוכן

ל"ג בעומר תשל"ז
טבריא
בזהר הקדוש דף צ"א ע"ב [אמור אות נט'] על פסוק, שור או כשב או עז כי יולד [ויקרא כב' כז'], הוא מקשה, עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר, אלא שור או כשב או עז. ומתרץ, כי מה שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה.
משמע מכאן, מה שאין כן אדם מה שיש לו בסוף, אין לו בתחילה, משום שעייר פרא אדם יולד. והטעם הוא, כי ענין בהמה היא בחי' שאינה דואגת רק לעצמה, שאין לו הרגש הזולת. ובעת שנברא עם הרצון לקבל, אין לה שום תשוקה לשנות את דרכה. לכן מה שיש לה בסוף יש לה בתחילה.
מה שאין כן אדם, הגם שעייר פרא אדם יולד, אבל סופו של אדם הוא, שיגיע לדרגת אדם, היינו הרגש הזולת. ועל ידי זה יגיע לידי הרגש האלקות, שזה נקרא, דע את אלקי אביך ועובדהו.
והיה שבעת ימים תחת אמו. ופירשו בזהר הקדוש, הוא כדי שיתיישב בו אותו הכוח, שנתמנה עליו ויתקיים בו. ובמה יתקיים בו? הוא כשישרה עליו שבת אחד וכו', כי אין קיום לבריות, אלא באור השבת, בסוד הכתוב, ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכו'. ואחר כך כתוב ירצה לקרבן אשה לה'. כן פרוש בהסולם.
וענין, שאין קיום לששת ימי המעשה, אלא על ידי אור השבת, הוא משום, ששבת נקרא מעין עולם הבא, וענין עולם הבא, נקרא בחינת מטרת הבריאה. וכל זמן שלא נתגלה על העבודה, הנק' ששת ימיה מעשה, שהיא בחינת תיקון הבריאה, אז אין השלמות ניכרת על התיקון, אם לא נתגלה המטרה על התיקון, ובזמן שהאדם רואה, ששורה המטרה על התיקון.