עייל ונפיק
כי הנכנס בהיכל המלך, ודאי שאינו ראוי
להשאר שם, אלא אחר שמשלים התפקידים הרצויים חוזר למקומו לקיים מילי דגופא ולנוח,
ואחר כך חוזר ובא אל הקודש, ועד"ז תמיד הוא נכנס ויוצא וחוזר ונכנס וכו' כמו
שראוי להיות.
אמנם הבלתי נשלמים אינם יכולים לצאת
מהיכל המלך, כי אינם רואים שום פתח ליציאה כי מוכים בסנורים, אלא על ידי חטא או על
ידי סטרא אחרא המה נגרשים משם, וזה נקרא ד'נָפִיק
בְּבַר', דהיינו
בפסולת דס"א, וזה צער גדול מנשוא.
אמנם הצדיקים גמורים המה רואים פתח
היציאה שהוא קודש קדשים כמו פתח הכניסה, ועל כן עיילי ונפקי בלא בר, ונמצא יציאתם
ברצונם עצמם, ויותר הנאה להם מביאתם.
וענין זה דומה להאי אַיַּלְתָּא (-אילה) שאינה יכולה להוציא הולד כי פתחה סתום, עד שהקב"ה מזמין לה נחש שמכישה באותו מקום ואחר כך יולדת (עי' זוהר בשלח אות קפב-קפג). דהיינו על דרך הצדיקים שאינם גמורים, שאינם יכולים לצאת מעצמם, אלא על ידי חטא או שהשי"ת מזמין להם ס"א שיגרשם משם כנ"ל.