תוכן

ו' וארא ב' שבט תש"ג
"מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה" [תהילים קי"ח ה']. הפסוק מבאר כאן ענין עיבור דקדושה, שע"ז רמזו רז"ל: "צר צורה בתוך צורה" [מדרש תנחומא פ' תזריע סימן ב'], שצר מלמעלה ורחב מלמטה. וכן אמרו רז"ל [תנחומא פקודי סימן ג']: שהולד במעי אמו נר דלוק על ראשו, ורואה מסוף העולם עד סופו, ומלמדו כל התורה וכו'.
וז"ע תיקון המסך כדי שיכול לסבול את המעטת האור, שלולי כן לא היו רוצים לסבול את המעטת האור.
ופירוש הדברים: דענין צר היינו למעלה מהדעת, דבתוך הדעת נק' הרחבה, כעין הרחבת הדעת, ותמיד צריך לראות דענין הצרות יהיה מלמעלה, שזה יהיה היסוד שלו. דבזמן שבא לבחי' צר,לא יאמר שזהו מחשבות זרות, אלא שהוא בחינת השכינה הקדושה בעצם, שנק' פרעה ונק' בחי' שכינה הקדושה, שהיא אינה באה רק לגלות את מצבה האמיתי שהוא בחי' הלמעלה מהדעת, ומגלית את צורתה האמיתית, שהאדם יקבלה באהבה ושמחה ורעות, ולא לעול ולמשא. ואז יש בחי' הרחבה מלמטה, היינו שאז הוא זוכה לבחי' חוורתא, וכל מה שהוא מקבל אינו רק אלא בכדי לפרנס את הצרות. (שז"ס "עיניו למטה ולבו למעלה" [יבמות ק"ה ע"ב], ז"א אעפ"י שעיניו למטה מ"מ צריך להיות הלב - היינו המעשים למעלה, ולא למעלה מהדעת, שזה אפשר רק ע"י שמקבל האור חוורתא.)
ואז יש קיום בהרחבה מלמטה, ואינה בטל. משא"כ אם הוא לוקח את הרחבה לבחי' מעלה, היינו לבחי' יסוד ושורש, אזי היא בורחת מפניו.
וז"ס שהקב"ה אמר למשה שיתן את האותות לפני בני ישראל ולפני פרעה, כמ"ש "ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים" [שמות ו' י"ג]. האות הראשון היה האות של המטה. דבזמן הגלות היו משועבדים לפרעה, היינו שהוא המדריך שלהם, ומשה היה בחי' רעיא מהימנא, אזי הוא אמר: "ואיך יאמינו לי" [שמות ד' א'], שכל היסוד שלי הוא רק בחי' צרות? אזי הקב"ה נתן לו להראות להם אות לישראל, שהם יקבלו את העבדות, וכמו"כ לפרעה, שהוא יגרש אותם ממצרים, שהוא ע"ד "חיל בלע ויקיאנו, ומבטנו יורישנו א-ל" [איוב כ' ט"ו]. שזה ענין שאמר לו - "קח המטה והשליכהו ארצה", היינו שיקח את המטה, הוא ענין הסמיכה, שהוא רק בבחי' מטה לבד, (ולא רגל ממש, היינו הסמיכה בבחי' למעלה מהדעת, משא"כ סמיכה בבחי' רגל היא בתוך הדעת). "השליכהו ארצה", היינו שלא לקח זה בבחי' ראש, אלא בבחי' ארצה, אזי "ויהי לנחש" [שם ג'], היינו שנעשה לבעל חי ממש, עד "וינס משה מפניו, ויאמר לו ה': אחוז בזנבו" [שם ד'], היינו בחי' הצרות שאפשר רק במציאות בעולם. "ויהי למטה בכפו", היינו שנעשה בחזרה לבחי' מטה לִבָּן של ישראל למעלה. ז"א שלא יברח מבחי' הצרות, אלא כך צריך להחזיק תמיד, ואז מתקיים בידו בחי' הרחבה מלמטה.
וז"פ צר צורה בתוך צורה [ברכות י' ע"א], היינו בתוך הצרות הזה, שאל תאמר שזה מחשבות זרות, אלא כך אתה צריך להחזיק תמיד, ודוקא באופן כזה נולדת צורה של קדושה. וזה נקרא שהנשמה נתעברה בתוך הבטן של השכינה הקדושה, שהוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. ואינו מפיל ח"ו את הולד של הקדושה. וברגע שזורק את המטה ארצה, תיכף נעשה מזה בחינת נחש בעל חי גמור, שה"ס קליפת נוגה.
וז"ע "ויעשו גם הם בלהטיהם" [שמות ז' י"א], היינו הלוט הוא ענין מסוה, שזה לעומת זה עשה אלקים, שגם להם יש בחינת חכמים וכן מכשפים וקוסמים שהם נק' חרטומים. שהחילוק ביניהם הוא כעין חילוק בין רועי מקנה אברהם לרועי מקנה לוט, היינו שהאמונה היא אצלם לעול ולמשא, שבכל רגע הם רוצים לפטור את עצמם מזה. שנדמה כעין מסוה והעלטה, שקשה להם לסבול, אלא שהם רוצים דוקא בתוך הדעת. "ויעשו גם הם בלהטיהם" היינו עם בחי' הלוט שלהם, "ויהיו לתנינים" [שמות ז' י"ב], אבל "ויבלע מטה אהרן את מטותם" - היינו שכל האמונות שלהם נבלעו בתוך האמונה של אהרן. היינו שאצלם האמונה היתה בחי' קוסמים, שה"ס "טול קיסם מבין עיניך" [ערכין ט"ז ע"ב], שמה שיש להם אמונה, חוץ מזה שהוא לעול ולמשא, אלא שלא רוצים לראות את המצב האמיתי כשהוא לעצמו, (כעין "נקי וצדיק אל תהרוג"), ונק' זה "קיסם מבין עיניך". אלא העיקר שצריך להיות דוקא בתוך הצרות יש הצורה האמיתית שהיא העיבור דקדושה. וזה נק' אמונה פסולה, שהוא מטעם שיש שם קיסם בין העינים. אבל באמת הוא בחינת "אוב וידעוני" [שפטים י"ח י"א], "אוב" מלשון "ולא אבה לשלחם", היינו שיש לו תשוקה לעבדות, "וידעוני" שהוא ידען, שהוא יודע מה שהוא עושה, ואינו דומה לחבירו. אלא העיקר הוא כנ"ל, שיש צר למעלה ורחב למטה.