תוכן

י"ב תמוז תש"ז / תש"ח
רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם. לכן הרצון לקבל בצורה שהוא נמצא שהוא עמ"נ לקבל נקרא גשמיות, משום שהוא יתבטל מצורה זו ויקבל צורה בעמ"נ להשפיע.
מציאות מקום ברוחניות, נקראת מקום מציאות, מטעם שכל מי שבא לשם, היינו למקום ההוא, רואה אותה צורה כמו השני. משא"כ דבר דמיוני אינו נקרא מקום מציאות, משום שהוא דמיוני, אז כל אחד מדמה לעצמו באופן אחר.
ומה שאנו אומרים ע' פנים לתורה פירושו שהם ע' מדרגות, ובכל מדרגה מתבארת התורה לפי המדרגה שבה הוא נמצא. אבל ענין עולם הוא מציאות, דהיינו, שכל מי שבא לאיזו מדרגה מן השבעים מדרגות שבאותו עולם, הוא משיג אותה צורה, כמו כל המשיגים שבאו לשם.
ומזה נמשך משרז"ל מה שמבארים את פסוקי התורה, שאומרים: כך היה אומר אברהם ליצחק, וכדומה בשאר מאמרי רז"ל שהיו אומרים. שהיו אומרים מה שמבואר בפסוקים. ונשאלת השאלה: מנין היו יודעים את זה, מה שהיה אומר אחד לשני? אלא כנ"ל, משום שאותם שבאים למדרגה ששם היה עומד אברהם, או מי שהוא, אז הם רואים ויודעים כמו שאברהם היה יודע ורואה.
ולכן הם יודעים מה שאברהם היה אומר. וכמו"כ בכל דרשות חז"ל, מה שהיו מפרשים את הפסוקים של התורה, כל זה היה משום שגם הם השיגו את המדרגה, וכל מדרגה ברוחניות היא מציאות, שכולם רואים המציאות, כמו שכולם שבאים לעיר לונדון באנגליה, וכולם רואים מה שיש בעיר ומה שמדברים בעיר.
כל העולמות ומצביהם הם רק לפי הרגשי הנשמות, שהנשמות השיגו כך משא"כ מצביהם בלי הנשמות, רק המציאות לפי השגות הבורא יתברך, זה אין אנו משיגים בכלל, אלא הכל נמדד לפי ערך השגות הנשמות ומה שנק' "מציאות העולמות", שמשמע שגם בלי האדם המשיג הם ג"כ נק' מציאות, היינו בלי האדם המשיג הפרטי, מה שהוא רוצה עכשו להשיג. ומציאות נקראת משום שכל המשיגים שבאים לשם משיגים ורואים שם הכל בשווה. ולולא זה, שכל אחד ואחד משיג באופן זה לא יקרא בשם מציאות לעולם.
היוצא מזה, שמציאות נקראת על שם שכל הנשמות שבאות לשם משיגות כולן בשוה, אבל בלי השגות הנשמות אין שום מציאות נחשבת, משום שעל זה נאמר - "לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל".