תוכן

אדר תשכ"ב

א) בעולם הזה אדם בונה בנין ואחר מבלה אותו. היינו כל מה שאדם עושה, איזה דבר שהוא בנין, שענין בנין הוא דבר של קיימא, למשל כשאדם עושה איזה תאווה גשמית, אין התאווה נקרא בנין, משום שהוא רק לפי שעה. וכשהתאווה עוברת, לא נשאר ממנה כלום, דהיינו אכילה ושתיה וכדומה. מה שאין כן כשלומד או כשמתפלל, הדבר הזה מתקיים גם כן אחר העשיה.
וזה נקרא בנין. אבל הבנין הזה אינו לצורך עצמו, אלא אחר מבלה בתוכה, היינו שעושה הבנין בשביל אחר. כדוגמת הקבלן, שבונה בתים בשביל אחר, כמו כן מי שעוסק בתורה ומצוות לצורך אחרים, שזה נקרא שלא לשמה, נמצא שזהו לא בשביל עצמו.
אבל לעתיד לבוא לא יבנו ואחר ישב. היינו בזמן שהאדם עוסק בתורה ומצוות לשמה, שהכוונה, שהוא עוסק עכשיו בתורה ומצוות בכדי שיבוא לשמה, ולזה הוא יזכה אחר כך, שנקרא לע"ל לבחינת לשמה, שם לא יבנו הבנין, היינו התורה ומצוות שאחר ישב בתוכו, אלא שהוא בעצמו ישב בתוכו, משום שההתעסקות בתורה ומצוות היא לצורך עצמו.
ועוד יש לומר, בזמן שהאדם עוסק לצורך עולם הזה, היינו על מנת לקבל, הוא לא יוכל להנות מזה, משום שעל קבלה שורה בחינת צמצום. נמצא, שאחר ישב בתוכה, היינו שעל ידי היגיעה, מה שהוא מתייגע, זהו בשביל כמו שכתוב: זוכה, נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. היינו האדם, שזוכה להיכנס לגן עדן, נוטל את היגיעה, שאחרים התייגעו בתורה ומצוות.
וזה נקרא שהם מעלים את התורה ומצוות של הכלל על דרך "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". מה שאין כן לעתיד לבוא, מי שמתייגע בכדי שיבוא לבחינת לשמה, היינו בהכוונה דלהשפיע, אז הוא בעצמו יזכה לקבל את השכר על היגיעה שהתייגע. נמצא שהוא בעצמו ישב בו.