תוכן

ט) עוד, מאחר שיצאו בפרהסיה, ויצאו כל הניצוצות שהיו שם. אבל בבל שיצאו משם במטמוניות, ועדיין נשארו שם ניצוצות, ולכן כל העולה מבבל עובר בעשה, וכמש"ה בבלה יבואו וכו'. וז"ס שנגזרו על ישראל שישתעבדו בהם ע' אומות כלם, כדי להוציא מבניהם הניצוצות שנפלו ביניהם. וארז"ל, שאם יהודי א' נשבה בין אומה א' די, והרי הוא מעלה עליו כמו שנשתעבדו שם כל ישראל, וביד אותו היהודי די להעלות מה שנפל שם באותה אומה. וע"ז הוצרכו כל ישראל להתפזר בכל ד' רוחות שבעולם, כדי להעלות הכל. והנה כל הבירור מה שהאדם עושה בחייו הוא בפעולתו במעשים טובים, אבל אחר מותו כשיצא נשמתו מהגוף, כי אז הנשמה היא בלי לבוש גוף הגשמי, כי אז אין אחיזה לחיצונים בנשמה, והיא נכנסת בתוכם ומשברת הקליפות, ומלקטת כמה ניצוצות, הכל כפי כח הצדיק שמת, ומעלה אותם אז בשעת מיתה יותר מכל מה שהעלה בחייו. וז"ס מ"ש רז"ל, גדולים צדיקים במיתתן וכו', במיתתן דייקא. נמצא שהצדיק מת, ומוציאם ממלאך המות. וז"ס עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, ר"ל, האדם הבליעל, כי לוקח הקדושה מקרבו ונשאר מות. וזהו "האדם "באדם "לרע, ר"ת "בלע "המות "לנצח. ר"ל, שיהיה הכל כלה. וע"כ הצדיקים מתים בלא חטא, כגון ישי אבי דוד וכלאב ובנימין ולוי, שמתו בעטיו של נחש. ולכאורה היה נראה זה שח"ו שיש עוול בחוקו ית"ש, אלא להיות שהאדם גורם שכל אלו הניצוצות שנפלו להעלותם במיתתם, ולכן הוצרכה המיתה, ואין מי שיוכל להעלות יותר מאלו הצדיקים שלא חטאו, וזהו בעטיו של נחש, כי הנחש גרם העון וכל הנפילה הזאת, וע"כ הוצרכו אלו למות להוציא את בלעו מפיו. וע"כ הצדיקים במיתתן עוברים בגהינם. כדי להוציא ולהעלות הניצוצות אשר שם, כי בגיהנם הוא שקר ודירת הקליפות כולם, וגם נשמות הרשעים הקליפות אוחזין בהם, אבל כשהוא צדיק אינם יכולים ליאחז בו, אדרבא הוא מוציא מה שבידם.