תוכן

ח) והנה הע"ז דוחה מעליו כל הקדושה, ונשאר קליפה מלגאו וגם מלבר. ולכן הע"ז נקרא צואה, כמ"ש צא תאמר לו, כי היציאה הוא פסולת גמור. והוא עיקר פסולת האדם לצורך הבירור, כי בעת שאוכל מתדבק בנשמתו הניצוץ הקדושה, והפסולת דוחה אותו לחוץ, וע"כ המן שהיה נבלע באיברים, היה כולו בירור גמור בלי שום פסולת. וז"ס ע"ה אסור לאכול בשר, לפי שאינו יודע לברר. והצדיק, בברכותיו שמברך על המאכל הוא מברר. והנה כשנפלו המלכים, יש מהם שנפלו בבחינת דומם. ולפי שהם ז', יש ג"כ ז' מיני מתכות. כסף וזהב כנגד חו"ג, נחשת כנגד ת"ת, בדיל כנגד נצח, עופרת כנגד הוד, כסף חי כנגד יסוד, ולכן נקרא חי, ברזל כנגד המלכות. וזה שגם הדומם הוא גדל, מפני שהניצוצות של הקדושה שבתוכו, לכן הוא גדל. וכן נפלו ג"כ בצומח, לכן יש בבחינת אילנות ז' מינים, כמ"ש. וכן נפלו בע' אומות, ולהיות עיקר אחיזתם כשהטיל הנחש בחוה הזוהמא ע"י היסוד שלו, לכן במצרים שהיא ערות הארץ, שם נתערבו הרבה מהניצוצות, ולפיכך ישראל ג"כ נשתעבדו שם, וגם השכינה גלתה עמהם, כדי להעלות אותם הניצוצות אשר שם. ולכן היה צריך הוא ית"ש לירד למצרים בכבודו ובעצמו בתוך גלולי מצרים, להוציא ניצוצות הקדושה. כי יש קליפה קשה, שאפילו המלאך יהיה שם אפשר שתאחז בו הקליפה, ולכן הוצרך שיהיה אני ולא מלאך וכו'. וז"ס שנצטוו ישראל לא תוסיפון לראותם וכו', שכבר נשאר שם כל הקליפה, וכל הקדושה נתבררה משם כשיצאו משם, וא"כ מה צורך יש לישראל לירד שם.