תוכן

עג) והנה כל הבירור שאדם עושה בחייו, הוא במצות ובמעשיו ובפעולותיו. אבל במותו, כשיוצא נשמת הצדיק מן הגוף, שאז הנשמה בלי לבוש הגשמי, ואז אין אחיזה לחיצונים בנשמה, והיא נכנסת בתוכם, ומשברת הקליפה ומלקטת הנצוצים, הכל כפי כח הצדיק שמת, ומעלה אז בשעת מיתה, יותר מכל מה שהעלה בחייו. וז"ס גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. נמצא, שהצדיק מתנקם ממלאך המות. וז"ס אשר שלט האדם באדם לרע לו, ר"ל: האדם הבליעל שולט באדם הצדיק, לרע לו של בליעל, כי לוקח הקדושה מקרבו, ונשאר מת. וזהו 'האדם 'באדם 'לרע לו, ר"ת 'בלע 'המות 'לנצח. וע"כ הצדיקים המתים בלא חטא, כענין: ישי, וכלאב, ובנימין, ולוי, שמתו בעטיו של נחש, ונראה שיש ח"ו עול בחקו יתברך, אלא שלהיות האדם גורם לכל אלו הנצוצים שנפלו, לכן הוצרך המיתה להעלות, ואין מי שיעלה יותר מאלו הצדיקים שלא חטאו, וזהו בעטיו של נחש, כי הנחש גרם העון וכל הנפילה זאת, וע"כ הוצרכו למות, להוציא את בלעו. וע"כ הצדיקים במיתתן, עוברים בגיהנם, להוציא הניצוצים אשר שם. כי הנה בגיהנם עיקר דירת הקליפות. וכשמת הרשע, הקליפות אוחזין בו. אבל כשהוא צדיק, אינם יכולים לאחוז בו, ואדרבה הוא מוציא מה שבידם. וז"ש עוברי בעמק הבכא, שהוא הגיהנם, הצדיקים עוברים שם, ומשם מעלים מ"נ למעלה, דהא כל עיקר המ"נ היה מאלו הנצוצין שנפלו.