תוכן

עב) וכן נפלו בבחינות הנזכר באומות. ולהיות כי עיקר אחיזתן, כשהיה נחש מטיל בחוה זוהמא, ע"י היסוד שלו, לכן במצרים שהוא ערות הארץ, שם נתערבו הרבה מהנצוצין, וע"כ גלו ישראל לשם, וגם השכינה גלתה עמהם, להעלות אותן הניצוצין אשר שם. לכן היה צריך יתברך בכבודו ובעצמו, ליכנס תוך גילולי מצרים, להוציא הקדושה. כי יש קליפה קשה, כי אפילו אם מלאך יהיה שם, אפשר שיתאחזו בו, ולכך הוצרך אני ולא מלאך. וע"כ נצטוו ישראל, לא תוסיפו לראותם עד עולם, משום שכבר נתברר כל הקדושה שבו, כשיצאו ישראל ממצרים, וא"כ מה הוצרך לישראל לירד עוד שם, אחר שיצאו בפרהסיא, יצאו כל הניצוצין שהיה שם. אבל בבל שיצאו במטמוניות, עדיין נשאר ניצוצין שם, לכך כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה, כמ"ש בבלה יובאו ושמה יהיו. וע"כ נגזר על ישראל שישתעבדו בע' אומות כולם, להוציא הניצוצין שנפלו בכל אומה ואומה. וארז"ל, שאם יהודי א' נשבה בידי אומה א', כיון שגולה שם אותו היהודי די, והרי הוא מעלה עליו, כמו שנשתעבדו שם כל ישראל בידיהן, כי באותו היהודי די, להעלות מה שנפל באותה אומה וע"כ נתפזרו כל ישראל בכל רוחות העולם, להעלות הכל.