תוכן

תשמ"ח מאמר ב
הכתוב אומר ​שובה ישראל עד ה' אלקיך וכו', (הושע י"ד). מכאן משמע, ששיעור התשובה הוא עד ה' אלקיך. אמנם יש להבין, מה הפירוש עד ה' אלקיך, שמשמע, שעד המקום הזה צריכים לעשות תשובה. וכשהוא מגיע למקום הזה, כבר אינו צריך לעשות תשובה, מטעם שכבר שב למקומו, מאיפוא שהוא בא.
אמנם צריכים להבין, מהו שהאדם הלך מהמקום, ואומרים לו, שהוא צריך לחזור למקומו, מאיפוא שהוא בא. שזה נקרא תשובה. ולפי"ז, מהו המקום שהלך משם, שהוא צריך לחזור לשם.
ידוע מ"ש המקובלים, שנשמתו של אדם הוא חלק אלקי ממעל. כמ"ש (הקדמה לספר הזהר, אות ב) וז"ל, חקירה הג', במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם היא חלק אלקי ממעל. באופן, שאין הפרש בינו ית' לבין הנשמה, אלא שהוא ית' 'כל' והנשמה 'חלק', וכו'. (אות ט) והנך מוצא, שברוחניות פועל שינוי צורה, כמו גרזן מפריד בין הגשמיים וכו'.
ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בהנשמות הרצון לקבל הנאתו וכו', הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם מעצמותו ית' וכו', באופן שע"י שינוי צורה הזה, יצאו הנשמות מכלל בורא ונבדלו הימנו להיות נבראים וכו'. (ובאות י"א) ונשתלשלו העולמות עד למציאות עוה"ז הגשמי, דהיינו למקום, שתהיה בו מציאת גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון וכו'. (ובאות י"ב) וע"י תורה ומצות, נמצאים בסופם, שיהפכו צורת הרצון לקבל כמו צורת הרצון להשפיע. ואז יכולים לקבל כל הטוב שבמחשבת הבריאה. ויחד עם זה זוכים לדבקות חזקה בו ית'. מפאת שזכו ע"י עבודה בתו"מ להשואת הצורה ליוצרם, שזה נבחן לגמר התיקון, עכ"ל.
ובהאמור יוצא, שכל מה שיש לנו לעשות בעוה"ז, הוא לתקן עצמנו ולהכשירנו, שנוכל לקבל את הטוב והעונג, שישנם במחשבת הבריאה.
ונמצא, שעי"ז שהאדם נברא עם רצון לקבל, שהיא בהופכיות מהבורא, מבחינה זו נבחן שהאדם הלך מהמקום. מאיזה מקום, מהשורש. היות שהנשמה הוא חלק אלוקי ממעל. אלא שנתרחקה מסיבת שינוי צורה מהבורא, וירדה לעוה"ז, בכדי שיהיה מלובש בגוף. וכנ"ל, שבעוה"ז יש זמן קלקול ותיקון, שבסגולת תו"מ יתוקן את מה שנתקלקל. והיות כי כל הקלקול הוא בזה, שהרצון לקבל מרחק את האדם מהבורא, לכן לאחר שהאדם עוסק בתורה ומצות, בכדי שהאדם יקבל את התכונת בעמ"נ להשפיע, שזהו נקרא השתוות הצורה, נמצא שבזה נעשה תיקון על הקלקול.
ובזה נבין את השאלה, מהו המקום שהאדם יצא משם, שאומרים לו, שהוא צריך לשוב למקומו, שזה נקרא תשובה. יש לפרש, היות שהנשמה היא חלק אלוקי ממעל, ונתרחקה מהבורא להיות רק חלק ולא כל, כנ"ל. וכל זה הוא מסיבת שינוי צורה, וממילא כשהוא מתקן זה בסגולת תו"מ, על הכוונה שזה יביא לו התיקון, שיכול לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, וממילא שוב נעשה מחובר להכל, הנקרא דבקות בהבורא, כנ"ל. וזה הוא השיעור שהאדם צריך לדעת, עד כמה הוא צריך לעבוד, עד שהוא יגיע לתשובה.
על זה בא התשובה שובה ישראל עד ה' אלוקיך. שפירושו אלקיך היינו, שהוא לשון יחיד. כלומר, היות שע"י הרצון לקבל, שישנו באדם, הוא נתחלק לשתי רשויות, שהאדם נתרחק מבורא. וכשאדם מתקן עצמו ועושה הכל בעמ"נ להשפיע, שבזה הוא בא לידי דבקות, נמצא, השינוי צורה, שהיה מחלק את האדם, שנתרחק עי"ז ממקורו, שזה נקרא, שהאדם נתרחק ממקומו, ועכשיו חזר למקומו, וזה נקרא אלקיך לשון יחיד, שאין שום דבר שיפריד בין הבורא להנברא. וזה נקרא תשובה, שהאדם חוזר למקומו. היינו כמו שהיה מטרם הבריאה, שהיתה הנשמה נכללת בכל. ואחר כך, ע"י הרצון לקבל, נתחלקה לחלק מהכל, כנ"ל. ועכשיו נעשה רשות היחיד, וזה נקרא תשובה. וזו שובה ישראל. עד כמה הוא צריך לשוב. אומר לנו הנביא עד ה', שהוא יהיה אלקיך, רשות היחיד.
ובהאמור אנו רואים, שהכתוב רוצה להראות לנו מהו תשובה. כלומר, שבבחינת הכלל, שמלמדין אותם לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה, שם, היינו בבחינת הכלל, האדם צריך לעשות תשובה על בחינת המעשה. פירוש, שאם האדם נזהר לקיים תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, בבחינה זו האדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שבטח הוא עוד לא יצא ידי חובתו בקיום תורה ומצות. ומתחיל תמיד לחפש, אולי [לא] דיבר לשון הרע, או אולי דיבר דברים בטלים. כלומר, הוא עוסק תמיד, אם הוא רוצה לקנות שלימות, בחיפוש אחר העבודה שהוא עושה. ובדרך כלל, אין אדם רואה חוב לעצמו. וכמו"כ בענין שפלות, כשרז"ל מאד מאד הוי שפל רוח, גם בזה הוא מחפש אצלו איזה חסרון, שעי"ז הוא יכול לומר לעצמו, הוא יותר גרוע מאחרים, היות שהאדם צריך להיות שפל בעצמו, ושקר בודאי אסור לומר. לכן הוא דואג וחושב תמיד, למצוא לעצמו איזה חסרון, שיכול לומר, שהוא גרוע מהם. ובטח אדם הנמצא במצב כזה, קשה לו מאד לעשות תשובה. וכל מה שיכול לומר, אחרי כל התאמצות שלו, הוא יכול למצוא ספקות, אולי לא התפלל כראוי, אולי דבר לשון הרע והוא לא שם לב לזה. זאת אומרת, הוא מוציא בעצמו מקום, שיכול לעשות תשובה על עבירות, שעבר עליהם מספק. וכמו"כ בקשר לשפלות, גם כן אומר, אולי מספק אני יותר גרוע מהם. נמצא, שכל התשובה שלו היא רק על ספק עבירה. זאת אומרת, הוא מאמין למעלה מהדעת, שבטח חסרה לו עדיין שלימות. וכל זה אמור לאלו אנשים, ששייכים להכלל.
אולם לאנשים ששייכים להפרט, שמגמתם הוא לזכות לדביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, כלומר שהם רוצים, שכל מעשיהם יהיו לש"ש, כאן מתחיל סדר אחר לגמרי. היות שהמודד שלו בתו"מ הוא לאו דוקא רק המעשה, אלא הם רוצים, שגם הכוונה יהיה לש"ש. כלומר, שלא מסתפקים בזה, שהם מקיימים מצות ה' בבחינת המעשה. זאת אומרת, הגם שהם מקיימים תו"מ, משום שה' צוה אותנו לקיים את התורה ומצות, ולא מטעם שהסביבה מחייבים אותם לקיים את התו"מ הם עושים, שזה נקרא, שעושים לא שהסביבה יכבדו אותם או שלא יכבדו אותם, זהו הסיבה המחייבם לקיום תו"מ. אלא שהם עושים הכל בהצנע לכת עם ה' אלקיך, וממילא אין הם דורשים מהסביבה לא כבוד, וכו', אלא שהם רוצים לקיים תו"מ על הכוונה שלא על מנת לקבל פרס, אלא בלתי ה' לבדו. והם רואים, שעל העבודה זו הגוף לא מסכים. והיות שהם רוצים להגיע להאמת, אז מן השמים מראים להם כל פעם, לפי ערך העבודה שלהם, מגלים להם את האמת, איך שהרצון לקבל הוא בהפכיות הצורה להבורא. וכל פעם הוא מתנגד יותר בתקיפות, לזה שהאדם רוצה לעבוד רק לתועלת הבורא. האדם הזה אינו רואה, שיש לו משהו, איזו מעלה ברוחניות. והוא רואה, שהוא יותר מגושם משאר עובדי ה', שעוסקים בתו"מ. והסיבה הוא כנ"ל, היות שהאדם, בזמן שמשקיע יותר כוחות בכדי להגיע להאמת, אז מלמעלה מראים לו, לראות את מצבו האמיתי של הרע. ואז הוא רואה, שאין בכוחו לעזור לעצמו. ויש לו אז צורך, הנקרא כלי, שה' יעזור לו לצאת משליטת הרע שבו.
ובהאמור יוצא, מ"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך, זה נאמר בכדי שהאדם לא ירמה עצמו, ולומר אני לא רואה בעצמי שום חטא. אלא הוא יכול להבין, אולי מספק יש לו עבירות שצריך לתת עליהם תשובה. לכן אומר לנו הכתוב שובה ישראל. ואם אתה תשאל, עד היכן שיעור התשובה, בכדי שאני אדע בוודאות, שאני צריך לעשות תשובה. על זה בא הכתוב ואומר לנו שובה ישראל עד ה' אלקיך. שאם הוא רואה, שעדיין יש לו שתי רשויות, היינו שהוא רוצה, שה' יתן לו טוב ועונג לרשותו של אדם, הנקרא רצון לקבל לעצמו, אז הוא יודע בודאי, שהוא מרוחק מה', שהוא נעשה חלק נפרד מהכל, כנ"ל. וצריך לעשות כל מה שבידו, בכדי לחזור למקורו ושורשו. היינו שיחזור למקומו, שזה נקרא ה' אלקיך. הכוונה, שאין יותר מרשות אחד, שהוא רשותו של הקב"ה, וזהו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, היינו רשות אחד.