תוכן

טז) ובזה תבין, כי גם שהנשמה הם המוחין, עכ"ז צריכים אל לבוש דאימא, כדי להשתמר מן החיצונים. והטעם, כי החיצונים אינם יונקים מן הבינה כלל, והבן זה. וכן איתא בזהר בפ' ויחי, תבין איך המלבושים הם הנעשים מן יומוי דבר נש עצמן, וכל זה ע"י המצות ומעשים טובים. כי הם איברי התורה תרי"ג. וכאשר באותו יום נעשה מצוה אחת, נתקן אותו יום. פירוש, אותה מצוה מתחבר יחד, ונעשה עם היום, חד דיוקנא קדישא. ונעשה אבר אחד של הלבוש, ונקרא פרקליט, כאמרם ז"ל, כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. ולהפך ח"ו, מתלבש בו חדא רוחא דלבר, ונעשה קטיגור. הרי אותה מצוה, היא עצמה, היא רוחא קדישא דאתלבש בההוא יומא, ואז נקרא מלאך אחד נברא.