תוכן

תשמ"ד-מה מאמר יז
בענין חשיבות החברים, הנמצאים בתוך החברה, איך להחשיבם, היינו באיזה צורה של חשיבות, כל אחד צריך להסתכל על חבירו.
הנה השכל מחייב אם הוא מסתכל על חבירו שהוא במדרגה יותר נמוך ממנו, אז הוא רוצה ללמד אותו איך שיתנהג במדות יותר טובות מכפי שיש לו, נמצא שהוא לא יכול להיות חבר שלו, אלא הוא יכול לקבל חבירו בתור תלמיד, ולא בתור חבר. ואם הוא רואה שחבירו עומד במדרגה יותר גבוה ממנו ורואה שיש לו מה ללמוד ממנו, מדות טובות, אם כך הוא יכול להיות רב שלו, ולא חבר שלו. משמע שדוקא בזמן שהוא רואה שחבירו עומד בדרגת אחת עמו, אז הוא יכול לקבל אותו בתור חבר, ולהתחברו עמו. כי חבר משמע ששניהם באותו מצב, וכך מחייב השכל, היינו שיש לשניהם השתוות הדיעות אז הם החליטו, שיתחברו ואז שניהם, יפעילו את המטרה הזו, ששניהם רוצים להרויח, בדומה לשני חברים שהם משתוים בדעתם, עושים ביחד איזה עסק, ושהעסק הזה יביאו להם רווחים, ואז הסדר ששניהם מרגישים את עצמם, ששניהם יש להם כוחות שוים, משא"כ אם אחד מהם מרגיש שהוא יותר מוכשר מהשני, אז הוא לא רוצה לקבל אותו, שיהיו שני שותפים בשוה, אלא שנכנסים לתוך שותפות העסק לפי אחוזים, דהיינו לפי הכוחות והמעלות שיש לאחד על השני, ואז העסק הוא לשליש ולרביע, ואז לא שייך לומר שהם שניהם שוים בהעסק.
משא"כ באהבת חברים, כשחברים מתחברים, שיהיו ביניהם אחדות, משמע דוקא ששניהם שוים, זה נקרא אחדות, למשל אם הם עושים עסק ביחד ואומרים שהריוחים לא יתחלקו שוה בשוה, האם זה נקרא אחדות, אלא ודאי שכל העסק מאהבת חברים צריך להיות שכל הריוחים שיכניסו, אהבת חברים צריך להיות שישלטו בנכסיהון שוה בשוה, ואל יבריחו ועל יעלימו לא זה מזה, ולא זה מזה, כי אם הכל יהיה באהבה וחיבה באמת ושלום.
אבל בספר מתן תורה, (דף קמב) כ"ש וז"ל, אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות א' לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם, ב', שהסביבה תהיה גדולה, כמ"ש ברוב עם הדרת מלך, ולקבל תנאי הא' מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו שהוא הקטן שבכל החברים, ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכ"ש שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול. וכנגד תנאי הב' מחוייב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, כאילו היה גדול הדור, ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי כי רוב בנין חשוב יותר מרוב מנין. עכ"ל.
ומהנ"ל משמע שענין אהבת חברים, איש את רעהו יעזורו, ומשמע שמספיק שכל אחד יחזיק את חברו, כמו שהוא עמו במדרגה אחת, אבל מטעם שכל אחד צריך ללמוד מחבירו, אז יש ענין של רב ותלמיד לכן הוא צריך להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו.
אבל איך אפשר להחשיב את חברו שהוא יותר גדול ממנו בו בעת שהוא רואה שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות.
וזה אפשר להבין בשני אופנים, א' הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, הנה בו בעת שבחר לו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת. ב' זהו יותר טבעי היינו בתוך הדעת, היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה, הוא שלא רואים רק דברים טובים ודברים רעים אעפ"י שישנו אצל חברו הוא לא רואה אותם כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה, וזה אנו רואים שאדם יכול לראות חסרונות אצל הילדים של השכן, ועל ילדים של עצמו הוא לא רואה, וכשמדברים על הבנים שלו, איזה חסרונות תיכף הוא מתגבר נגד חבירו ומתחיל להגיד את המעלות שיש להבנים שלו.
ונשאלת השאלה מהו האמת, שיש מעלות לבניו, ומשום זה הוא ברוגז כשמדברים על הבנים שלו, והענין הוא כך כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאמת יש בכל אדם מעלות וחסרונות, וכל אחד היינו הן השכן והן אביו אומרים אמת, אלא השכן שהוא לא מתיחס להבנים של השני עם היחס כאב אל בן היינו שאין לו אותו אהבה להבנים, כמו שיש לאביו, לכן כשהוא מסתכל על הבנים של השני, הוא רק רואה את החסרונות שיש להבנים, כי מזה הוא יותר נהנה, כי הוא יכול להראות שהוא יותר במעלה מהשני בזה שהילדים שלו הם יותר טובים לכן מסתכל רק על החסרונות של השני, וזה הוא אמת מה שרואה אבל מה הוא רואה רק דברים שנהנה מהם.
אבל אביו גם כן רואה רק את האמת, אבל הוא מסתכל רק על הדברים טובים שיש להבנים שלו, אבל על הדברים רעים שיש להבנים שלו את זה הוא לא רואה, משום שאין לו תענוג מזה, לכן הוא אומר אמת מה שהוא רואה אצל הבנים שלו, כי הוא מסתכל רק על הדברים שיש מזה לקבל הנאה, א"כ הוא רואה רק המעלות.
לכן יוצא אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו, ולא חסרונו לכן יוצא אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו סימן הוא לא שהחסרון הוא אצל חבירו אלא החסרון הוא אצלו, היינו שהוא פגם באהבת חברים לכן הוא רואה חסרונות על חבירו.
אי לזאת הוא צריך עכשיו לראות לא שחבירו יתקן את עצמו אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך.
אי לזאת יוצא לנו מהנ"ל לא שהוא צריך לראות שחבירו יקבל תיקון על החסרונות מה שהוא רואה בחבירו אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים וכשיתקן את עצמו אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו.
סדר ישיבת החברה.
תחילה כשמתאספים, צריך להיות סדר היום, היינו שכל אחד ואחד כפי יכלתו ידבר בחשיבות החברה, היינו איזה ריוחים יביאו לו החברה, ולפי מה שהוא מקווה שחברה יביאו לו דברים חשובים מה שהוא בעצמו לא מסוגל להשיג, וכפי שיעור זה הוא מחשיב את החברה.
וזהו כמו שאחז"ל (ברכות לב) וז"ל, דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא, וכתיב ה' אלקים אתה החלות וגו' וכתיב אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'.
והטעם מה שצריכים מקודם לסדר שבחו של מקום הוא כי מדרך העולם הוא מי שמבקש מה שהוא, ממי שהוא צריך להיות ב' תנאים, א' שיש לו מה שאני מבקש ממנו, למשל הוא עשיר ובעל יכולת, והוא מפורסם ברוב עושרו ותפארתו. ב' שיהיה לו לב טוב היינו שיש לו רצון להשפיע לאחרים, מאיש כזה יש מקום לבקש טובה, לכן אמרו לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל.
זאת אומרת שלאחר שהאדם מאמין, בגדלות הקב"ה שיש לו כל מיני תענוגים לתת להנבראים, ורצונו להטיב. אז שיך לומר שמתפלל להקב"ה שבודאי יעזור לו כי רצונו להטיב, לכן יש בידו של הקב"ה לתת לו מה שלבו חפץ, ואז יכול להיות התפילה בבטחון שהקב"ה יקבל תפילתו.
וכמו כן אצל אהבת חברים, שמקודם תחילת הכל, כשמתאספים, צריכים לסדר שבחו של החברים, את חשיבות של כל אחד מהחברים, ובשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה.
ואח"כ יתפלל, היינו שכל אחד צריך לעשות בקרת על עצמו, כמה הוא נותן כוחות עבור החברה, ואז, כשרואים שאין להם כח לעשות מה שהוא לטובת החברה, אז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו שיתן לו כח ורצון לעסוק באהבת הזולת.
ואח"כ הוא צריך כל אחד להתנהג כמו בג' אחרונות של שמונה עשרה, היינו לאחר שסדר את כל מבקשו לה' אמרו בזה"ק, שבג' אחרונות של שמונה עשרה, יהא דומה אצלו כאילו הקב"ה כבר נתן לו את מבוקשו, והוא הלך ממנו. כן באהבת חברים, צריכים להתנהג כן, שלאחר שעשה בקורת על עצמו, ועשה את העצה הידוע שהתפלל יחשוב עכשיו כאילו תפילתו נתקבלה, וישבו בשמחה עם החברים כאילו שכל החברים הם גוף אחד, וכמו שהגוף רצה שכל האברים יהנו כמו כן הוא רוצה שכל החברים יהנו עכשיו.
לכן אחרי כל החשבונות, בא הזמן של שמחה של אהבת חברים, ואז כל אחד צריך להרגיש את עצמו שהוא מאושר, כאילו עשה עכשיו עסק טוב שעל ידי העסק הזה ירויח הרבה כסף, ומדרך העולם הוא שנותן אז משקה להחברים, כמו כן כאן כל אחד צריך שחברו ישתה משקה ועוגות וכדומה, מטעם שעכשיו הוא מאושר, אז הוא רוצה שגם החברים ירגישו את עצמם בטוב.
לכן צריך להיות בזמן האסיפה מתפזרת צריך להיות מתוך שמחה והתרוממות.
וזהו ע"ד זמן של תורה, וזמן של תפילה. כי זמן של תורה הוא בחינת שלימות, שאין שם, שום חסרון, וזה נקרא בחינת ימין, כמ"ש מימינו אש דת למו, משא"כ זמן של חסרון, נקרא שמאל, כי מקום החסרון, הוא מקום הצריך תיקון, וזה נקרא תיקון הכלים משא"כ בחינת תורה שנקרא ימין אין מקום לתיקונים, לכן נקרא תורה מתנה, והדרך הוא למי נותנים מתנות למי שאוהבים, והדרך העולם הוא, שאין אוהבים בעל חסרון, לכן בזמן של תורה אין מקום לחשוב על תיקונים בזמן שעוזבים את האסיפה, צריך להיות כמו בג' אחרונות של שמונה עשרה כנ"ל, ומשום זה כולם ירגישו שלימות.