תוכן

תשמ"ד-מה מאמר מ
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה, תורה נקרא מה שהוא בחינה בפני עצמה, ואז אין לדבר מהאדם עצמו, אלא כאילו אין האדם מופיע כלל בעולם, אלא מדברים מהתורה כשהוא לעצמה, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה, ולתת תשומת לב על חשיבותה של תורה היינו ממי אנו מדברים, זאת אומרת, שאנו צריכים תמיד לזכור, שאנו מדברים מהמלך, איך שנתן סדר והנהגה, איך ששמותיו הקדושים שלו ישפעו להנשמות, ושהם יקבלו אותם, ושיכלו להתקיים שלא יהי' להם ירידה עם גלויהם, כמ"ש "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו".
ובזמן כשהאדם נותן תשומת לב, ולהרגיש ממי הוא מדבר, שהוא מדבר מהבורא, רק שאין לנו את ההבנה שיהיה לנו איזה קשר שנבין שמדברים מהבורא, רק אנו צריכים להאמין, שכל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה, אלא שהוא מלובש, או בעניני דינים והלכות מה שהאדם צריך לקיים את המצות, שהם נוהגים בין אדם למקום, או בין אדם לחבירו, או בסיפורי מעשיות או שמלובשים בשפת הקבלה והשמות הקדושים, אז צריכים לזכור, שהפנימיות המלובש בתוך אלו הלבושים, הוא רק אלקות, שזה מכונה כל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה.
א"כ בזמן שלומדים תורה צריכים ללמוד עם דרך ארץ היינו שצריכים לזכור ממי אנו מדברים, היינו באימה ויראה דוגמת כמו שעומדים בתפלת שמונה עשרה, ובאופן כזה אנו יכולים להמשיך מאור התורה, ושנרגיש כי הם חיינו ואורך ימינו, וממילא כשלומדים עם הכוונה הנ"ל, אז יכול האדם להיות בשמחה, מטעם שהוא דבוק אז בחיי החיים, שזה נקרא כי הם חיינו וכו', כי האדם מתחיל להרגיש את בחינת להטיב לנבראיו, שזהו סיבת בריאת העולמות כנודע, ואת הטוב הזה אנו צריכים להוציא מהתורה, וזה נקרא שאנו מדברים רק בשבח התורה, ולא חושבים כלל על האדם, לכן נמצא שבזמן לימוד התורה, האדם נמצא בשלימות, כפי הכלל במקום שאדם מחשב שם הוא, ומזמן זה צריך האדם לקבל חיות על כל היום, כי זה נקרא זמן תורה לחוד, וזמן תפילה לחוד, משום שכל אחד בסתירה להשני.
וזמן עבודה זה הוא דבר אחר לגמרי, כי עבודה מדברים דוקא מהאדם, משא"כ תורה מדברים דוקא מהבורא שזה נקרא תורת ה', אבל עבודה, דבר זה שייך דוקא אצל אדם, כי האדם צריך לעבוד, כמ"ש "אדם לעמל יולד" והיות שהאדם הוא בריאה, ובריאה נקרא בחינת חסרון שהוא בחינת יש מאין, והיש הזה הנקרא רצון לקבל, צריכים למלאותו, כי זהו תכלית הבריאה, והיות שמטעם השתוות הצורה נעשה צמצום שהיה על הרצון הזה, אז צריכים לתקן את הצמצום שהיה על הרצון הזה, בכדי שיוכל לבוא להמטרה המכונה רצונו להטיב.
ובכדי להעביר את הצמצום, ניתן לנו סגולה שהוא תורה ומצות, שזה נקרא בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין כידוע, וכאן בענין עבודה יש להבחין, אם הוא מתקדם להמטרה של העברת הצמצום היינו אם יש כבר נצוצי השפעה, היינו שכבר קבל משהו מסגולת התורה והמצות, בבחינת זיכך המחשבה והרצון, ונמצא בעניני העבודה, שייך ביקורת על עצמו.
משא"כ בתורה אל יעשה שום ביקורת על עצמו, אלא שילמד תורה, כמו שהוא רק צריכים לעשות עצות איך להחשיב את התורה, ותורה בפני עצמה הוא מציאות הנקרא שמות של הקב"ה, נמצא כשלומדים מן התורה, איזה דינים, או דברי מוסר, או סתם סיפורי מעשיות, או דרך של עבודה, זה הכל עוד לא נקרא תורה, אלא זה לומדים מן התורה, והתורה בעצמה, אין לו יחס להנברא אלא להבורא, היות שזה הוא שמותיו של הקב"ה, זאת אומרת שתורה נקרא התגלות אלקות, וזה מכונה בשם פנימיות התורה, ומה שמגולה לחוץ, הלכות ומוסר, ודרכי עבודה, וספורי מעשיות זה הכל נקרא לבושים על התורה, לכן נקרא זה חיצוניות, ושמותיו של הקב"ה נקרא פנימיות התורה.
ולפי הנ"ל יש לשאול אם התורה כשלעצמה היא מיחסת להבורא, שהוא בחינת אלקות, אם כן זה דומה רק לבחינת דרוש, (דרוש נקרא דרשה בפני עצמו ואין למצוא שייך בין הדרש להאדם כמו דרוש וקבל שכר) ומה יכול האדם להוציא מזה, ממה שלומד תורה אם אין הוא מבין שום קשר אליו, על זה אמרו רז"ל גדול המדרש שמביא לידי מעשה, כי בטח האדם רק לבחינת מעשה הוא צריך כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות, לכן לא המדרש עיקר אלא המעשה, ועל זה בא התשובה גדול המדרש שמביא לידי מעשה, [בקידושין דף מ שם הלשון תלמוד גדול. וב"ק י"ז.] היינו שמאור התורה שהוא הפנימיות מאיר לאדם, שיהיה לו כח לעשות מעשים טובים. וזהו בסגולת התורה, שמביא לו כוחות שיכול לעשות, כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות.
וזה שאמרו רז"ל זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד, שכל אחד הוא בסתירה להשני כנ"ל, כי בזמן למוד התורה האדם צריך לחשוב רק על חשיבות התורה, ולא על עצמו כלל, משא"כ בזמן התפלה, האדם צריך קודם כל חסרוניו שיהיו מגולים בכדי שיוכל לבקש עליהם שיתמלאו, כי אין חסרון בלי שמחפשים אותו, כי רק בגשמיות החסרונות מגולים, מטעם שהחסרונות באים מהרצון לקבל, והרצון לקבל הוא מגולה, משא"כ ברוחניות שכל הבנין של קדושה בנוי על בסיס של רצון להשפיע, והיות שהרצון להשפיע אנו מתיחסים להבורא, כמבואר שהמלכות הנקראת רצון לקבל חשקה להשתוות הצורה, המכונה להשפיע, לכן כשנמשך ענין זה להנבראים, שהם באים כבר אחר שבירת הכלים שהיה, וכמו"כ אחר חטא דעץ הדעת, כבר החסרון הזה, שהאדם ירגיש שחסר לו הכלי הנקרא רצון להשפיע, כבר אינו בנמצא, אלא האדם צריך לתת יגיעה עד שירגיש חסרון של רצון להשפיע, ולפי ערך הרגשת חסרונו, בשיעור זה הוא יכול להתפלל לה', שיעזור לו שיתן לו הכלי הזה, שכל דאגותיו שלו יהיו רק על מה שאין לו כח הזה הנקרא רצון להשפיע, ובשיעור שהוא רחוק מכלי זו, בשיעור הזה הוא צריך להצטער, ולבקש רחמים מה' שיושיע לו ויתן לו הרצון הזה.
ועוד יותר מזה יכולים לומר שהאדם צריך לבקש מה' שיתן לו חסרון הזה, היינו שירגיש שחסר לו רצון להשפיע, ושזה כל המעכב להגיע לרוחניות, כנ"ל, כי החסרון הזה, אינו באה מצד עצמו, נמצא לפי זה, שהבורא צריך לתת להאדם, הן הכלי והן האור. ובזה יש לפרש מ"ש אחור וקדם צרתני, אחור נקרא הכלי וקדם נקרא הפנים, שהוא המלוי, נמצא הן האור, והן הכלי הכל בא ממנו ית'.
וזה ענין שאמרו רז"ל (קדושין ל) ת"ר ושמתם סם תם נמשלה תורה כסם חיים וכו', כך הקב"ה אמר לישראל בני, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, וכו', והענין הוא כנ"ל שהמאור שיש בהתורה, שהוא פנימיות התורה, הוא מחזירו למוטב, אבל צריכים לכוון לקבל את המאור התורה בזמן הלימוד, כמבואר בהקדמה לתלמוד ע"ס (אות יז).