תוכן

תשמ"ד-מה מאמר מד
בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי. היינו בין המשפיע, שהוא הבורא. ובין המקבל שהוא הנברא.
והיות שאין אור בלי כלי, פירוש אם אין מי שישיג אותו, א"כ מי יכול לדבר ממנו, לכן יכולים רק לדבר, מהאור המלובש בהכלי, זאת אומרת, מהשפע שהמשפיע נותן להגוף, היינו משיעור התפעלות הגוף מהשפע הנשפע אליו.
וצריכים להאמין שכל מה שהאדם מקבל לתוך גופו, הכל בא ממנו ית', הן גשמיות והן רוחניות, כי כח אחר אין בעולם כידוע שישפיע לו.
ולכן כשהאדם מתחיל להכנס בעבודת ה', וצריכים להודות ולהלל להבורא, שזהו תחילת כניסת האדם לתוך העבודה, ושסדר עבודה מתחיל כמו שאמרו חז"ל (ברכות לב) לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכתיב ה' אלקים אתה החלות וכו', וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וכו'. לכן כשמתחיל להודות לה', קודם כל, הוא צריך לתת תודה לה' שברא את העולם, כמו שאנו אומרים בעת התפלה ברוך שאמר והיה העולם, אז מתחיל העבודה, היינו השיעור שעד כמה הוא בכוחו להודות לה' על מה שברא העולם היינו שיעור ההודאה הוא בשיעור הנאה
וכאן מתחיל הבירור של אמת ושקר, וכאן הוא ההבדל בין עבודת הפרט לעבודת הכלל, היינו בין שתורתו אומנתו, או לא. והפירוש הוא כמו שביאר אאמו"ר זצ"ל, תורתו אומנתו הכוונה, שע"י התורה הוא רוצה לזכות להאמונה, או לפי אנשים השייכים להכלל, היינו שלומדים תורה לזכות לעוה"ב, היינו על מנת לקבל ולא לאנשים השיכים להפרט שעוסקים בעל מנת להשפיע.
וכשהאדם מתחיל בסדר השבחים של הקב"ה, אז יש ענין בירור, של אמת ושקר, היינו שמדרך האדם הוא בזמן שהוא צריך לתת תודה להשני שעזר לו, אז שיעור התודה הוא לפי שיעור הרגשה בהעזרה שקבל ממנו, אי לזאת כשאדם מתחיל לתת תודה לה' על מה שנתן לו, מתחיל אז הגוף לחשוב את הטובות שעשה עמו, ובשיעור זה שהוא מתפעל מהטובות שעשה עמו, כך שיעור גדלות של התודה, לכן כשהאדם אומר ברוך שאמר והיה העולם, תלוי גם כן בשיעור שהוא נהנה מהעולם, ואז מתחיל הגוף להראות לו, שחסר לו גשמיות וחסר לו רוחניות, ולא נותן לו לסדר את השבחים לפני הקב"ה, אז הוא עבודה גדולה שצריך ללכת אז למעלה מהדעת, ולהאמין שה' עושה עמו רק טובות, וכן יש בירור של אמת ושקר.
והיות שהשם הכללי של הבורא הוא טוב ומטיב, לכן יש יגיעה גדולה להאמין למעלה מהדעת שהבורא הוא טוב ומטיב. נמצא לפי זה בזמן שהאדם מתחיל לסדר שבחו של הקב"ה, אז כבר יש לו על מה להתפלל כדי שיוכל ללכת למעלה מהדעת, ולפני זה לא היה כל כך חסרון באמונת ה' למעלה מהדעת. משא"כ עכשיו הוא מרגיש את חסרונו באמונה, ואז הוא נצרך ללמוד תורה בכדי שהמאור שבה יחזירו למוטב.
נמצא שזה שרוצה לסדר שבחו של מקום זה הוא גורם לו מקום חסרון, וכשיש לו חסרון שנקרא כלי, וכפי שיעור התפעלות מזה שהוא רחוק משלימות, בשיעור זה יש לו מקום עבודה וצורך לתפלה ולתורה כנ"ל.
אבל יש חסרון אחר שלפעמים שהאדם רואה את שפלותו הוא מתיאש ובורח מהמערכה, וכל התענוגים שהוא מקבל אז הוא רק אם הוא שוכח ממצבו, היינו שלא חושב על רוחניות או שיכול לישון, היינו שמרגיש תענוג גדול בהשינה, וזהו לא מפני שיש לו אז תענוג מיוחד בהשינה אלא בזמן השינה, הוא לא זוכר מעניני עבודה, מזה הוא התענוג שלו. היות בו בזמן שהוא זוכר מעניני עבודה, תיכף הגוף מביא לו שפלות ויאוש.
אי לזאת האדם צריך תמיד להזהר שלא יפול לתוך יאוש, היינו שבא לו מצב של יסורים היות שהוא רואה שלא יכול להמשיך בעבודה כנ"ל. לכן אמר אאמו"ר זצ"ל שהאדם צריך להיות זהיר שלא לעשות ביקורת על עצמו רק בזמן שהוא קובע מצב מיוחד לזה, ולא מתי שהגוף אומר לו, לעשות חשבון הנפש, אלא שיגיד להגוף שיש לי זמן מיוחד לבקר את עצמי אם אני הולך לפי הקו שנתנו לי או סטיתי מהקו הנכון. אלא עכשיו אני עוסק בתורה ובתפלה, ואני בוטח שהשם יעזור לי כמו שעזר לכל עובדי ה' שרצו ללכת בדרך הנכונה להגיע למטרה שבשבילה נברא.
וכמו שכתבתי במאמר הקודם ובמאמר ל'. שצריכים לומר ההיפוך ממה שהגוף אומר לו.
ובזה נבין קושית הזהר ותירוצו. (בחוקתי אות יח) וז"ל ועשיתם אותם שואל מהו ועשיתם אותם, כיון שכבר אמר תלכו, ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאלו עשהו למעלה, אמר הקב"ה כאלו עשאני והעמידוהו. וע"כ ועשיתם אותם לחוק ומשפט, עכ"ל.
ולכאורה התירוץ הזה תמוה מאוד, איך אפשר לומר שעל ידי קיום התורה ומצות עושים אותו למעלה, הלא מלא כל הארץ כבודו גם לפני עשיית הנבראין תורה ומצות, א"כ מהו הפרוש כאילו אתם עשיתם אותי.
אלא כנ"ל כי לא מדברים מאור בלי כלי, כי לגבי מי נבחן שיש אור, אלא כשיש כלי, אז הכלי משגת האור.
אי לזאת כשאנו אומרים שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, זה נאמר רק לגבי הנבראים כשהם מקבלים את הטוב והעונג, זה נקרא שיש כלי שהכלי משגת אותו בצורה שיש להם מהבורא רק טוב ועונג. משא"כ בזמן שאין הנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, נשאלת השאלה, לגבי מי מתגלה השם של הקב"ה שנקרא טוב ומטיב.
ומשום זה בכדי שיהיה מגולה שמו של הקב"ה טוב שהוא שם הכללי של כל השמות, והיות כי בכדי שהנבראים כשיקבלו את הטוב והענוג מהבורא, שההטבה זו יהיה בשלימות, היינו שלא יהיה במתנה בחינת נהמא דכסופא, היה צמצום והסתר, שלא יכולים להשיג ולהרגיש את הטוב מטרם שמכשירים את עצמם, עם כלים דהשפעה, שהוא בחינת השתוות הצורה. נמצא אז שהשם של טוב ומטיב אינו מגולה, וזה מביא להנבראים שלא ירגישו את הבורא ומשום זה יש רשעים בעולם שאינם מאמינים בה'.
ובכדי ששמו יתברך יתגלה בעולם לעיני כל, אז לא חסר שום דבר רק הכלים דהשתוות הצורה, ובכדי שיהיה היכולת לבוא לידי כלים דהשפעה, שהם כלים דהשתוות הצורה, זה יכולים להשיג רק על ידי קיום תורה ומצות.
היינו בעת עשיית תורה ומצות צריכים לכוון שיהיה בעל מנת שיביא בזכות קיום התו"מ, להרמת קרן ישראל, שענין ישראל פירשנו, שהוא אותיות ישר-אל, שהמעשים יהיו ישר להקב"ה, ולא לתועלת עצמו, שזה נקרא השתוות הצורה ובלשון הזה"ק נקרא לאקמא שכינתא מעפרא, היות שהרוחניות אינו מכובדת בעינינו, שנוכל לומר להגוף שלנו שזה לזכיה גדולה, מה שאנו יכולים לשמש לה' ואז הגוף נכנע ומתבטל להקדושה.
וזהו פירוש מה שהזה"ק אומר שע"י זה שבחקתי תלכו ומצותי תשמורו, אז עי"ז ועשיתם אותם, היינו כאילו אתם עושים אותי למעלה היינו אתם עושים עי"ז שיתגלה השם של הקב"ה בבחינת טוב ומטיב, היינו שכולם ירגישו את הטוב מסיבת שתזכו להשתוות הצורה.